ברומן סורקין נתקלתי בפעם הראשונה כששיחקתי בליגה הלאומית, עם אליצור נתניה נגד מכבי חיפה. אני זוכר שהיה כדור מהצד, שמרתי על מוציא החוץ וסורקין נכנס בפעם הראשונה למשחק. הסתובבתי אחורה לראות מי עלה והייתי צריך להסתובב שוב, כי הייתי מופתע איזה איש גדול הוא (ומעט שמנמן, בכנות).
באותה עונה מכבי חיפה עלתה לליגת העל וצירפה אותי בקיץ. אחרי שבוע של אימונים עם סורקין כבר אמרתי שזה משהו חריג. לא זכרתי ישראלי כל כך גדול וכל כך מוכשר. חריג. ואני לא מהמתלהבים, נשבע. אבל משהו היה חסר - משהו באופי, משהו בגישה. כאילו הוא לא באמת הבין כמה הוא טוב ולאן הוא יכול להגיע.
רבות דובר על מכבי תל אביב כ"בית קברות" לישראלים. לפעמים זה נכון ולפעמים לא, כיאה לקבוצה גדולה. אני לא כאן כדי לדבר על הצד המקצועי של סורקין. אם יש לך זוג עיניים, אפשר להבין בקלות איזה עילוי הוא, בא לי לציין דווקא את הצד הפיזי.
רגב פנאן וכל הצוות שלו במכבי יודעים לבנות מפלצות. כאמור, אפשר להעביר ביקורת על המועדון בגזרת הישראלים, אבל בשורה התחתונה, לפחות בצד הפיזי - שחקנים נכנסים בצורה אחת ויוצאים בצורה אחרת לגמרי. סורקין הוא דוגמה אדירה לכך שלפחות בצד הגופני, מכבי ת"א היא טופ יורוליג.
את השינוי הפיזי אפשר היה לראות בשנה הראשונה במכבי. מהיר יותר, חזק יותר, אתלט יותר. הכישרון החריג תמיד היה שם, אבל ברגע שאתה מצרף לו גוף של ספורטאי אתה מקבל תופעת טבע. ועדיין, היה חסר לי משהו. כמו בימים שלנו בחיפה, הרגיש לי שהוא לא רע מספיק. מחייך, מבסוט. עדיין לא מבין כמה הוא טוב.
רגע, מה הבעיה שהוא מחייך? מבסוט? לימדו אותנו שזה משדר רכות, שצריך להיות "מניאק". גם אני חשבתי ככה. והנה עוד עונה ועוד עונה עוברות ולכישרון החריג ולגוף האתלט התווספו חוכמת משחק ובעיקר מנטליות של רוצח. אמנם רוצח שקט, אבל רוצח. סורקין מלמד אותי ואת כולנו שאפשר להיות רמה מעל כולם בלי לריב, בלי לקלל, בלי להתלכלך. הוא קונצנזוס אצל כל אוהד.
ואתם יודעים מה? מגיע לו. אף אחד לא טיפח אותו מגיל קטן. הלך לחפש את עצמו בארצות הברית, חזר לליגה הלאומית ובנה את עצמו אט אט עד למה שהוא היום. בלי סוכנים, בלי כתבות, בלי דרמות. סורקין הוא הישראלי הכי שלם שהיה לנו בזירה המקומית וכל עוד הוא על המגרש - מכבי ת"א פייבורטית לכל תואר בישראל. כי יש לה את השחקן הכי טוב בליגה. לא הישראלי הכי טוב, השחקן הכי טוב. נקודה.
עברתי הרבה שחקנים בקריירה, מעט מאוד נכנסו לי ללב. רומן נכנס לי ללב בגלל מי שהוא ובגלל הדרך שהוא עבר והסביבה שהוא הצליח לצמוח בה. אני שמח וגאה בו, כי פשוט מגיע לו. אני מודה שזה הטור הכי סובייקטיבי שכתבתי עד היום, אבל גם הכי כיפי שכתבתי. אחלה רומן.
