באופן אירוני, המשחק המדובר והמתוקשר ביותר ששיחק דני אבדיה מאז ומעולם; זה שהפך אותו באופן סופי לאייקון לאומי; זה שגרם להמון ישראלים, שמעולם לא היו בקטע, להישאר עד 5:00 לפנות בוקר מול ערוץ הספורט; גם זה שהעלה אותו קומה משמעותית במעמדו בליגה ובעולם הכדורסל בכלל - ובכן, באופן אירוני, המשחק הזה נעדר כל ערך ספורטיבי, חשיבות, רגע זכיר, משמעות, ואם להיות ישרים, גם עניין. כל סוף השבוע הזה היה חתיכת שיעמום אדיר.
סוף שבוע האולסטאר, שבעבר היה אחד משיאי עונת NBA ואירוע שבו כל הכוכבים הגדולים באמת השתתפו (גם בתחרויות ההטבעות והשלשות), וגם אשכרה ניסו לשחק כדורסל, הפך לבעיה עבור הליגה.
נובאדיז מוחלטים זוכים בתחרות ההטבעות כבר כמעט עשור ברציפות, והאירוע הזה, שפעם היה הדובדבן שעל קצפת (עם שמות כמו ד״ר ג׳יי, מייקל ג׳ורדן, דומיניק ווילקינס, טרייסי מקגריידי, ואלוהי הדאנק בעצמו, וינס קארטר) - הפך לפחות איכותי, פחות יצירתי ופחות תחרותי ממרבית תחרויות ההטבעות של חובבנים שאפשר למצוא ביוטיוב.
אלמלא הזכייה של דמיאן לילארד (השחקן המושבת) בתחרות השלשות, גם זו, שהייתה חלק בלתי נפרד מהמיתוס של לארי בירד, ובה השתתפו הקלעים הגדולים של כל דור ונאבקו זה בזה - הפכה גם היא לשיעמומון.
אבל זה עוד כלום בהשוואה למשחק עצמו. הוא הפך לכה לא תחרותי, כה שכונתי, וכה נעדר אפילו מראית עין של התמודדות ספורטיבית, עד שהליגה נאלצה לנסות ארבעה פורמטים שונים בשש שנים - וכל פורמט נכשל יותר מקודמו.
נכון לעכשיו נדמה שאין שום דרך להמריץ את המולטי־מיליונרים המפונקים והמתוקשרים מדי לשמור זה על זה, או להתעניין בתוצאת המשחק. אלוהים, אפילו מהלכים שנועדו להסב כיף לקהל כמעט שלא קיימים. פרצופים מחייכים, הרבה צחוקים, פגישת מחזור מגניבה של המון שחקני־על, אבל שיעמום נורא על המגרש.
אדם סילבר, הקומישינר, שהודיע במסיבת העיתונאים השנתית שהוא מעניק באופן מסורתי באולסטאר כי הוא שוקל "כל מסלול אפשרי" (כולל מניעת בחירה בדראפט) לקבוצות שייקחו את הטנקינג רחוק מדי, רמז גם שאפשרות ביטול משחק האולסטאר, או הזזתו למועד אחר ובפורמט שונה לחלוטין, אינה רעיון שלא נשקל.
בקיצור - האירוע הזה מצוי בנקודת שפל היסטורית. והליגה עצמה מתמודדת גם היא עם בעיות מבניות ומהותיות שיידרשו מענה חד וברור, לפני שהתחרותיות תיפגע באופן בלתי הפיך.
התאמץ יותר באימונים
וכך, ממש לרגע הזה בזמן, ולתוך הסיטואציה הזאת, הגיע אבדיה כדי לחוות את רגע השיא בקריירה שלו - ואחד הגדולים בהיסטוריה של הספורט הישראלי. האם באמת יש צורך לכתוב על אותם משחקונים? זה כמו לסכם מפגש שכונתי בין שלוש קבוצות חברים. התוצאה באמת מעניינת? האם יש צורך לפרוט לסטטיסטיקה את 15 הדקות של דני, או להתעכב על רמתו ויכולתו? אני מבטיח לכם שבכל אחד מהאימונים שערך העונה הוא התאמץ והשקיע יותר. לכן לתוצאת המשחק, לסטטיסטיקה של דני ולמהלכים שביצע אין באמת חשיבות. חשיבותם בעצם קיומם.
וכן, אירוע השיא בקריירה של אבדיה היה אירוע שהדבר היחיד שחשוב בו היה עצם ההשתתפות. באולימפיאדה אין מדליה על השתתפות, אבל עצם ההגעה לאולימפיאדה היא הישג. ההישג של דני עצום, והוא יתבטא בקרוב גם בחוזה מקס - או סופר מקס; גם במעמד מול השופטים בליגה; גם במעמד של כבוד מול היוקיצ'ים, הוומבים והדונצ'יצ'ים; וזה חלק מהסוואגר של שחקן בליגה, וחלק מהמעמד התקשורתי.
מכל אלה נגזרות גם השלכות על המגרש, אחוז השימוש (usage rate), מספר הדקות, מספר הזריקות, השריקות מהשופטים, היחס מהשחקנים האחרים. בהיבט הזה - דני נכנס אתמול למועדון חשוב מאוד עבורו, ומאוד בכיר בליגה.
אולסטאר אחד לא מספיק
אבל הופעה אחת אינה מספיקה. הפוטנציאל הוא חמישה, שישה, שבעה משחקי אולסטאר ברציפות; חמישיית עונה שלישית ושנייה באופן עקבי, ואפילו חמישיית עונה ראשונה. אומר זאת כך לסיכום: ההסתברות והסיכוי שאבדיה יהיה יום אחד MVP בליגה הזאת גבוהים יותר מהסיכוי של נבחרת ישראל להגיע למונדיאל הבא.
כן, עד כדי כך נפתח הפער בין הכדורגל הישראלי לכדורגל הבינלאומי. וכן, עד כדי כך צומצם הפער בין הכדורסלן הישראלי הטוב ביותר (שלושה משחקים ב־NBA במקביל - ועוד שניים או שלושה בדרך) לבין שחקני הכדורסל הטובים ביותר, באמת, בעולם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו