כצפוי, ההתעלמות של משטרת ישראל והשר לביטחון פנים איתמר בן גביר מאינספור מקרי האלימות והרצח בחברה הערבית הגיעה גם לליגת העל בכדורגל, שגם כך סובלת מאלימות – והובילה להתפטרותו של שרון מימר מבני סכנין.
אין להתבלבל: יש הבדל גדול בין זריקת זיקוק לעבר ביתו של ז'רקו לאזטיץ’, ירידת "לה פמיליה" לדשא כדי לנהל את האימון של בית״ר ירושלים או פיצוצי משחקים מצד אוהדי הפועל תל אביב באמצעות אבוקות – לבין מקרה האלימות שהתרחש אתמול (שישי) באימון בני סכנין.
כמובן שאלימות היא אלימות, אבל הפעם מדובר באירוע שונה לחלוטין. מימר, שהעז לשחרר שחקני בית, מצא את עצמו מסתגר בחדר ההלבשה תחת סכנת חיים ממשית. לא, זה לא קשור לכך שהוא יהודי והתוקפים שהסתובבו באימון מוסלמים; זה קשור להזנחה הפושעת בערים הערביות, שמאפשרת לאירוע כזה להתרחש.
אם מימר היה צם ברמדאן, גורלו סביר להניח היה גרוע יותר – ראו מה קורה בליגות הנמוכות.
מימר הוא קורבן קטן של אירוע גדול
קומץ מאוהדי סכנין הוא אלים, גזען ומסוכן. אבל עם כמויות הנשק האינסופיות שמסתובבות במגזר והיעדר הרתעה מצד המשטרה, מה שאירע באימון סכנין חושף את האמת העירומה שאליה נחשף הכדורגל אתמול.
האלימות במגזר הערבי היא סכנה שמחלחלת לכל תחומי החיים בחברה הישראלית. עכשיו תגידו – כולה כדורגל, ועוד בליגת העל המצחיקה שלנו. אבל מאז ומתמיד שימש הכדורגל ססמוגרף לתהליכים חברתיים עמוקים יותר.
מימר הוא קורבן קטן מאוד של אירוע גדול בהרבה. אי אפשר לצפות מהנהלת סכנין, חסרת האמצעים, לטפל בחוליגנים הללו, כאשר אבו יונס עצמו מאוים. זה אינו אירוע שהמנהלת או ההתאחדות יכולות לפתור, משום שבסופו של דבר מדובר בארגוני ספורט – ולא יותר מכך.
לשם כך דרושים שר חזק ומשטרה חזקה, ובעיקר שמישהו יגלה אכפתיות ממה שהתרחש אמש באימון סכנין. השאלה היא אם יש בכלל מישהו כזה, ואם יש – האם יימצא מישהו אמיץ מספיק כדי לבוא ולאמן בסכנין אחרי מה שקרה שם אמש. כרוניקה של קטסטרופה ידועה מראש.
