יום לפני המשחק פנה אלי יעקב מאיר, העורך המצוין של מדור הספורט של "ישראל היום", וביקש שאכתוב לקראת הדרבי. סירבתי. כשהוא שאל למה, אמרתי לו שלכתוב לפני משחק זה מנחוס. זה הצחיק אותו משום מה, אבל הוא ביקש התחייבות שאכתוב אחרי המשחק אם הפועל תנצח. הסכמתי כמובן: מה הסיכוי שזה יקרה?
וזה קרה. הייתי שם, ונשארתי שם הרבה אחרי, וגם כשחזרתי הביתה ראיתי בלופ את הדקות האחרונות כדי להיות בטוח שמה שקרה אכן קרה: שבאמת הבקענו, שהשופט לא התחרט והפך את ההחלטה, שניצחנו. וכשהייתי משוכנע שמה שקרה אכן קרה, ניסיתי לסדר את המחשבות, כדי להבין את מה שקרה.
מחשבה ראשונה, על התאריכים. בצהרי המשחק הגיעה הידיעה שרני גואילי אותר בעזה. ומישהו כתב באיזושהי קבוצה שלראשונה מאז 2014 אין יותר חטופים ישראלים בעזה. ואז מישהו אחר שאל אותו אם הוא יודע מה עוד אין מאז 2014, וההוא שאל מה, והשני ענה לו "דרבי אדום". אז זהו, שיש.
הפועל היא לא יונייטד
מחשבה שניה, על זמן פציעות. אני זוכר את הגמר של יונייטד נגד באיירן בברצלונה. הבכור שלי היה בן שנה, והחזקתי אותו בזמן שצפיתי בבלתי ייאמן, איך קבוצה שאמורה הייתה לדרוס קרסה, ואיך קבוצה שאמורה היתה לקרוס דרסה כשנדמה היה שכבר אין סיכוי. אז הפועל זה לא יונייטד, בלומפילד זה לא הקאמפ נואו, והמשחק שלשום לא היה גמר הצ'מפיונס, ובכל זאת - אדום עולה נשאר אדום עולה במנצ'סטר ובתל אביב.
מחשבה שלישית, על אופי. שלוש פעמים השנה הפועל ניצחה כשזה נראה חסר סיכוי. פעם אחת את בית"ר. פעם שנייה את באר שבע. פעם שלישית בדרבי. הפועל מנצחת במאני־טיים את שלוש הראשונות (והחזקות) בליגה, והיא עושה את זה בלי שני השחקנים הכי חשובים שלה (מאיימבו וטוריאל) וכשהיא במשחק חלש. היינו כחולמים.
מחשבה רביעית, על היסטוריה. היו לנו כבר דקות אחרונות דרמטיות. הגול ההוא של גילי לנדאו במשחק האליפות נגד מכבי חיפה ב־1986, והגול ההוא של ערן זהבי במשחק האליפות נגד בית"ר ב־2010. הדרבי של שלשום עלה עליהם מהרבה בחינות. למה? כי הפועל לא שיחקה רק נגד מכבי. היא שיחקה נגד אוורסט של פסיכולוגיה, וכבשה אותו.
מחשבה חמישית, על הדרבי. לפני הכל ואחרי הכל, הדרבי הוא מעל לכל. כל אוהד, בכל עיר שיש בה יריבות ראויה, יגיד שאין עוד ניצחון כזה. זה מה שעושה את הכדורגל לפופולרי כל כך, לאמוציונלי כל כך, למשוגע כל כך. זה, והעובדה שהוא בלתי צפוי: תראו לי עוד תחום שבו ברגע אחד (טוב, שלושה), עם נגיחה אחת ודרדל'ה אחת, עושים כזה קסם.
להחליף את אליניב ברדה?
מחשבה שישית, על החיים. בכל משחק של הפועל בכדורגל ובכדורסל מקרינים את התמונות והשמות של האוהדים שלנו שנפלו במלחמה. יש עשרות כאלה: מבוגרים וצעירים, גברים ונשים, אזרחים וחיילים, מהעיר ומהפריפריה. המון אדומים, שהתמוגגו אתמול בטריבונה של מעלה.
ויש עוד המון מחשבות. על ברדה (שרק לפני שבוע היה מי שרצה להחליף אותו), ועל אלטמן (שבתחילת העונה תהו אם יש לו בכלל מקום), ועל דאפה (הילד עוד יהיה כוכב, תרשמו), ועל הקהל (שאין כמותו ביקום כולו), ועל ההמשך (יש נתניה בשבת, נא לחזור למציאות), ועל ההמשך שאחרי ההמשך (לא תהיה אליפות העונה, נא לחזור למציאות), ועל ההמשך שאחרי ההמשך שאחרי ההמשך (יש פוטנציאל, ספרא פתח ת'כיס), אבל לרגע אחד - טוב, שלושה - שוב הרגשנו את האושר המזוקק הזה שבו הפועל מנצחת את כל ההיסטוריה, ואת כל הסיכויים, ואת כל ההיגיון, ואת כל המנחוסים שבעולם, וסוללת את הדרך לשלוש מילים שמסכמות הכל: תל אביב אדומה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו