תודה להפועל: השיעור שלמדתי מ-12 שנים של הפסדים בדרבי

מכיוון ש-12 שנים של הפסדים בדרבים הם לא עניין של מה בכך לסכם, אכוון למטרה קלה יותר: החיים. כן, אותה תקופה מוזרה שבין הלידה והנשימה האחרונה שבהן רצף של תקוות ואכזבות מכה בפנייך ללא סימן להפוגה קרבה.

החיים עוברים על כולם, וכל אוהד הפועל עשה מידי פעם את החישוב הזה של איפה הוא היה כשניצחנו בפעם האחרונה ואיפה הוא כעת, בדרך כלל על ההגה בקיבוץ גלויות נאלץ להאזין לסימפוניית הצפירות הקצובות של הצהובים. כל אחד והביוגרפיה שלו, אבל פני העיר יכולים לשמש כמצע מוסכם.

כשהחגיגות בבלומפילד, שבעצמן נמשכו שעות לתוך הלילה שהפך להיות יום, החלה הצעדה לכיוון רוטשילד. הסתכלתי על איזה בניין ענק, מרכז מסחרי, גדול. "אתה רואה את זה", שאלתי חבר, "זה לא היה כשניצחנו אז". וככה המשכתי עד לשדרה: רכבת קלה, הבניין ההוא, וזה וזה. הוא כבר לא הקשיב, אבל אני המשכתי לסמן.

הדבר שהכי רציתי

כל ההקדמה הזאת בשביל תירוץ. הייתי ב-2-3 חמישיות, הפסדתי גמר גביע, עוד כל מיני קומבינציות מוזרות של כל המספרים בין 0 ל-5. ראיתי החטאות ממטר, ראיתי פנדלים מוחמצים. לפעמים הייתי בועט בעמוד חשמל בגן כרוניגן ואז חוזר הביתה לשים אפונה קפואה על השוק. לפעמים הייתי בורח מהר הביתה. 

החמצתי דרבי אחד או שניים. היה לי דמיון די מפורט בראש של איך אגיב לניצחון בדרבי ולפעמים הוא היה מוביל לחלומות בהקיץ ברמזורים. מעולם לא רציתי משהו יותר. אני ממשיך לתרץ, מתנצל.

בכל מקרה, החיים עברו עליי כך שלא הצלחתי להשיג כרטיס למשחק החוץ, שמחוץ למנוי ושומר אותי במסלול ההקפה של כוכב הלכת הפועל ת"א. לא ניסיתי מספיק, זה תמיד נכון: מי שרוצה נכנס. פעם הייתי מגיע לבלומפילד ב-14:00 בצהריים ומסתובב סהרורי ושואל עוברי אורח "כרטיס ל-5?". והיום אני כבר לא כך. את המשחק העברתי ביציע העיתונאים המשעמם עד אימה, רחוק מהחברים.

שני סוגים של אוהדי הפועל יש בעולם: אלא שהיו שם בפעם האחרונה, ואלה שאינם. אלא הגיעו למשחקים ב-12 השנים כאסירים של הבטחותיהם ש"לעולם לא תצעדי לבד", ואלה שלא היה להם כדורגל להתאהב בו ונלכדו בקסם של התופים, השירים והאבוקות תחת האמונה היוקדת, הבלתי רציונלית והאינפנטילית שעוד יהיה טוב.

מחוץ לבלומפילד בין אלה ואלה כבר לא היה הבדל. הם עמדו יחד על אותה שורה, אדוות השער של צ'יקו על לחייהם הכואבות מחיוכים. בגול היציע מתרסק, ואתה נזרק שורות קדימה, אתה מנשק ומחבק זרים, אתה דומע. בניגוד לשמחות חיים אחרות, אין מה לעשות עם זה אחרי – זה לא חתונה, זה לא ילד, זה לא תואר וזה לא כסף. זה מה שנשאר אחרי, אותו מיחוש.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

אני גם עמדתי לצידם עם אותו מיחוש בלחיים, אבל עם הלקח הכי חשוב לחיים שהם כמובן כבר יישמו. מסקנה שכבר הייתה לי ברורה מטדי ב-2010, ומגמר גביע כזה או אחר, או בניצחון מפתיע על חדרה שנותן פלייאוף עליון וגם מהצחוקים עם חברים בשווארמה בחדרה אחרי משחק בלאומית, חזרה והכתה בי: לעולם, אבל לעולם, אל תחמיץ משחק כדורגל.