זה נשמע אירוני, אולי אפילו לגלגלני קצת, אבל משקולת נפלה אמש (שני) מצווארם של אוהדי מכבי תל אביב. נטל הספירה של אלפי ימים ללא ניצחון של הפועל בדרבי הפך להיות כבד מדי. עוד יום ועוד יום, והנה הגענו ל-1,000 ול-2,000 ול-3,000. כך פתאום הגיעה הספירה ל-4,293, עמדה להימשך עוד 40 יום לפחות ופוף – נעצרה בתוך שלוש דקות הזויות.
גם למהפכים דרמטיים יש רבדים, וקשה להסביר עד כמה גבוהה הדרגה של הניצחון הפסיכי הזה של הפועל תל אביב. אחרי 12 שנה פחות חודשיים, היא השיגה סוף סוף את הנסיוב לרעל שהזריק לה ערן זהבי עם השלושער ההוא במרץ 2014.
אוהדי מכבי ימשיכו להתענג על הפס הכושל של אוראל דגני? להפועל יש את הטעויות של רז שלמה והייטור. אליניב ברדה הבקיע בתור שחקן לרשת הצהובה ושבר בצורת בת 13 שנים ללא ניצחון של הפועל באר שבע בבלומפילד, כעת הוא עשה זאת גם כמאמן, פחות משבועיים אחרי ההדחה בגביע.
לקינוח, תוסיפו את העובדה שהפועל תל אביב ניצחה את כל שלוש הראשונות עמוק בתוספת הזמן. מעתה, כשנחפש את המילה "גאולה", תקפוץ לנו התמונה של צ'יקו דוחק ממרחק של פחות ממטר לשער של אופק מליקה.
ויש גם אנטי-גאולה. יש מבוכות שמועדון לא חווה בכל שנותיו, לא בכאלה עוצמות ולא בכאלה גלים. מכבי תל אביב, האלופה הגאה, נקלעה לעונה הכי מביכה בעידן מיטש גולדהאר, וזה כולל את שנותיו הראשונות עם אבי נמני ומוטי איוניר על הקווים. שתי שישיות ב-18 יום, אחת מהן בליגה על אדמת יפו? יש. רביעייה ממכבי חיפה בינונית מינוס? צ'ק. מקום אחרון מתוך 36 בליגה האירופית? כמובן. ואז הגיע הדרבי שיהפוך, כנראה, לטראומתי ביותר בהיסטוריה של קריית שלום.
ז'רקו לאזטיץ' - הסוף
קו האשראי של ז'ארקו לאזטיץ' בקרב אוהדי מכבי תל אביב מעולם לא היה גבוה. האליפות של השנה שעברה הייתה רפויה ומקרית, קרב הורדות הידיים שהוביל לפרישתו של ערן זהבי לא נשכח והעונה הנוכחית רק הגשימה כל חשש אפשרי של האוהדים. מכל ה"הישגים", אחד בולט במיוחד: חוסר היכולת של הקבוצה שלו לשמור על הבית.
בעונה שעברה הסרבי איבד בבלומפילד ובטרנר (משחק ביתי מול קריית שמונה) 16 נקודות + הדחה מהגביע. השנה מכבי תל אביב כבר השאירה על כר הדשא הביתי 12 נקודות (18 מ-30). לשם השוואה, בעונה תחת רובי קין היא שמטה שבע נקודות ביתיות בלבד.
בסופו של דבר, ההחלטה הנכונה התקבלה. עם כל הצער – אחרי הכל, מדובר בפרנסה של אנשים – מכבי תל אביב צריכה שינוי. היא לא סתם ספגה מהלומות, היא חטפה אגרוף אחרי אגרוף באזורים שיצרו זעזוע מוח עמוק בשער 11. אולי זה היה מגיע יותר מוקדם אלמלא כמה אידיוטים ירו זיקוקים לביתו של המאמן, אבל לבסוף זה בא.
שלא יובן לא נכון – לא הכל על לאזטיץ', גם להנהלה עצמה יש חלק גדול בכישלון. הבנייה הלקויה, העמסת הסגל בישראלים בינוניים ובעיקר חוסר התגובה הקבוע בינואר גבו מחיר. למרות ההשפלות והתבוסות, מכבי תל אביב הייתה רחוקה ערב המשחק בחיפה רק שש נקודות מבית"ר ירושלים. בית"ר לא דומיננטית, גם לא באר שבע. היה פה סיכוי. העיכוב בחילוף המאמן ובהבאת רכש קבר אותו סופית.
כעת, האם גולדהאר יחרוג ממנהגו ויציב על הקווים מאמן ישראלי עם תאריך תפוגה של יוני? או שמכבי תל אביב תסתכן בהבאת מאמן זר שעלול להיות עוד וידיגל או קראנקה?
השמיים נפלו במכבי
אחרי התבוסה 5:0 לניוקאסל ב-1996, סר אלכס פרגוסון הגדול טבע את הביטוי "עוד יום בהיסטוריה של מנצ'סטר יונייטד", משפט שנועד לציין עד כמה נדירות תבוסות מסוג זה במועדון הפאר, וכשהן קורות פשוט ממשיכים הלאה. לו המפלה של האלופה (היוצאת, כנראה) אמש הייתה היחידה העונה, אפשר היה לומר זאת גם עליה. אבל לא, זה לא סתם עוד יום בהיסטוריה של מכבי תל אביב. זה היה היום שבו השמיים נפלו.
