הפיטורים של רובן אמורים ממנצ'סטר יונייטד לא הפתיעו אף אחד. ההודעה הלקונית של המועדון על סיום דרכו פורסמה היום בבוקר (שני), פחות מ-24 שעות לאחר שהמאמן הפורטוגלי אמר במסיבת העיתונאים בסיום ה־1:1 מול לידס: "אני המנג'ר של הקבוצה, לא המאמן".
אמורים שם על השולחן את יחסיו המעורערים על המנהל המקצועי ג'ייסון ווילקוקס, ובלי לנקוב בשמו העביר לו מסר ברור: אל תתערב לי בעבודה. "לא קוראים לי טוכל, מוריניו או קונטה, אבל אני המנג'ר. כך זה יהיה ב־18 החודשים שנותרו לי בחוזה, או עד שההנהלה תחשוב אחרת", הוא הוסיף – וחרץ את גורלו.
בפועל, אמורים פוטר בשל התוצאות הגרועות, או כפי שנאמר בהודעה הרשמית: "ההנהלה לא ראתה מספיק סימנים לאבולוציה של התקדמות". היה זה ניסוח עדין לסיכום הקדנציה של אמורים באולד טראפורד - היא הייתה כישלון חרוץ.
במהלך כמעט 14 החודשים בתפקיד, הוא רשם 38.1% הצלחה,שכללו רק 24 ניצחונות ב־63 משחקים, שבשליש מהם הפסיד. מאז שאלכס פרגוסון פרש מניהול הקבוצה במאי 2013, היו ליונייטד 10 מאמנים, ורק לאחד מהם, הגרמני ראלף רנגניק, היו אחוזי הצלחה גרועים יותר מאשר לאמורים (37.9). מעבר לכך, יונייטד סיימה את העונה שעברה במקום ה־15, אחרי שאמורים הגיע בנובמבר, והפסידה בגמר הליגה האירופית לטוטנהאם המביכה קצת יותר.
געגועים לפרגוסון
מיותר לציין שבכמעט 13 השנים שעברו מאז שסר אלכס החליט לסיים את דרכו, אף אחד לא הצליח להיכנס לנעליו הענקיות, וזה כולל מאמנים דגולים כמו לואי ואן חאל וז'וזה מוריניו שסיימו את דרכם במועדון בקול ענות חלושה. אבל, משמעות הפיטורים של אמורים גדולה בהרבה מסיום דרכו של מאמן שלא עמד בציפיות. למרות ההכחשות, הוא פוטר מאחר ולא היה מוכן לקבל בהכנעה את תכתיבי ההנהלה והמנהל המקצועי.
אז נכון, מי שקובע הוא הבעלים, וזו זכותה הלגיטימית של ההנהלה לפטר מאמן שלא מיישר קו, אבל חייבים גם לומר: מדובר בסגנון ניהול כושל, שבו למנהל המקצועי יש יותר כוח והשפעה מאשר למאמן. יש אולי ענפי ספורט אחרים במדינות אחרות שם השיטה הזו יכולה להצליח, אבל בכדורגל, ובטח באנגליה, זה פשוט לא עובד.
כשפרגוסון היה המנג'ר ביונייטד הוא קבע הכל: שיטת משחק, בניית סגל, העברות שחקנים, מינוי האנשים בצוות המקצועי ואפילו בצוות הרפואי. הוא היה האיש שקבע הכל, והתוצאות היו מדהימות: 13 אליפויות, 2 גביעי ליגת אלופות, 5 גביעים אנגליים, 4 גביעי ליגה, וזו רק רשימה חלקית.
אבל הזמנים השתנו, ההנהלה השתנתה ושיטת הניהול איתה. עכשיו המנהלים הם שקובעים כמעט הכל, וה"מנג'ר" נשאר מנהל רק בתואר. תכל'ס הוא נשאר מאמן ולא יותר. אין לו כמעט מילה בכל מה שקשור לרכש ולפעמים מתערבים לו גם בהחלטות המקצועיות.
לקחת אחריות
זה בדיוק מה שקרה בצ'לסי והביא לפיטוריו בשבוע שעבר של אנזו מארסקה, המאמן שהוליך את ה"בלוז" לזכייה בגביע העולם למועדונים ובקונפרנס ליג רק לפני חצי שנה. ואכן, מה שקרה במנצ'סטר יונייטד מזכיר מאוד את מה שהתחולל מאחורי הקלעים בסטמפורד ברידג': מאבקי כוח בלתי פוסקים בין המאמן להנהלה ולבעלים.
המקרה של צ'לסי הוא אפילו קיצוני יותר, מאז שהמיליארדר האמריקני טוד בוהלי רכש את המועדון. הקו המנחה בצ'לסי הוא ש"הפרוייקט הוא המלך", והוא כולל רכש של עשרות שחקנים צעירים, החתמתם על חוזים ארוכי טווח, והכל מתוך מחשבה עסקית: איך להגדיל את שורת הרווח.
האסטרטגיה הזו כוללת גם רוטציות נרחבות בהרכב, כדי להגדיל את ערך השוק של השחקנים – גם אם זה לא מתאים לראייה המקצועית של המאמן. מארסקה התנגש שוב ושוב עם הנהלת המועדון והמחלקה הרפואית בנוגע לבחירת שחקנים, רוטציות וניהול פציעות, ולא היה שלם עם שיטת העבודה הזו. גם לא הייתה לו השפעה על מדיניות ההעברות, כמו שקורה במועדונים כמו ארסנל, מנצ'סטר סיטי ואסטון וילה.
זה לא מקרי ששלושת המועדונים האלה מפגינים יציבות רבה יותר הודות לשרשרת פיקוד ברורה ואסטרטגיה מגובשת. שם המנג'רים פפ גווארדיולה, מיקל ארטטה ואונאי אמרי מקבלים את מלוא הסמכויות ואין מנהל מקצועי שיערער עליהן. כולם מאוחדים מאחורי החזון ארוך הטווח של המועדון. לכן הם גם שורדים שנים בתפקיד, וגם כשיש תקופות פחות טובות, ההבנה היא שהיציבות הניהולית היא מעל לכל.
אוהדי מנצ'סטר יונייטד מיואשים. הם לא רואים אור בקצה המנהרה. כל שנה או שנתיים מגיע מאמן חדש, אבל אין התקדמות או סימן לדרך חדשה. עד שבהנהלה לא יבינו שהם האשמים העיקריים, שאם לא ישנו את האסטרטגיה מן הקצה אל הקצה, שום שינוי של ממש לא יקרה - והם ימשיכו לראות את "השכנים הרעשניים" חוגגים שוב ושוב, גם אחרי שגווארדיולה יעזוב.
