ככה מבעירים מחאה: מכבי תל אביב אמרה לא להזדמנות שלה לצאת מהכלא

הבעלים של מכבי תל אביב לא מפספסים הזדמנות - לפספס. זה כבר כמעט כישרון. בכל פעם שנופלת להם הזדמנות לתקן, להרגיע, להראות כיוון, הם מצליחים איכשהו לבחור בדיוק את המהלך שמשאיר את האוהדים עם אותה תחושה מוכרת: שמישהו שם למעלה לא מבין, או גרוע מזה - מבין ולא אכפת לו.

והפעם, זה היה גדול יותר מעוד פספוס מקצועי. כי על השולחן נחתה להם הזדמנות נדירה, כמעט חד פעמית, להשתיק באופן די אבסולוטי את המחאה (הצודקת) על ההתנהלות בשנתיים האחרונות. לא בראיונות, לא במסרים על “תהליך”, לא בעוד מצגת יח”צ - אלא במהלך אחד פשוט, כזה שכל אוהד מבין בשנייה: להחתים את טייריק ג’ונס.

במונופול יש קלף אחד שמרגיש כמו נס: “צא מהכלא בחינם”. לא כי הוא הופך אותך למנצח, אלא כי הוא מוציא אותך מהבור לפני שאתה טובע. ג’ונס היה הקלף הזה. "Get Out of Jail Free Card" אמיתי. כי הוא לא עוד שם ברשימה, לא עוד “ערך חבוי”, לא עוד הימור שדורש שלושה חודשים של סבלנות עד שנדע אם הוא בכלל כדורסלן. הוא היה בדיוק החתיכה שחסרה בפאזל של מכבי, לפחות לעונה הזו ולבטח לשנים הקרובות: סנטר אתלטי, חזק, שמסיים מעל הטבעת, חוסם, מתגלגל, מייצר יתרון בהגנה ובהתקפה - ובקיצור, שחקן שמתלבש על השיטה של קטש כמו כפפה. ג'וש ניבו בגרסה עדכנית, עם כוח, רעב ונוכחות.

המחיר של שיקום האמון

וזה בדיוק מה שהופך את ההזדמנות הזו לשווה הרבה כסף. לא רק בגלל מה שג’ונס יכול היה לתת על הפרקט, אלא בגלל מה שהוא היה נותן מסביב. כי החתמה כזו הייתה מעבירה מסר חד: יש רצון. יש יכולת. יש הנהלה שמבינה שהיא חייבת להוכיח משהו לקהל שלה - לא לבקש ממנו עוד סבלנות.

במילים אחרות: גם אם הבייאוט, שעליו נפלה העסקה לפי פרסומים, היה חצי מיליון דולר, גם אם הוא היה כפול, אם זה המחיר, זה לא “סכום מופרך”. זה מחיר של שיקום אמון. מחיר של לקנות שקט תעשייתי לתקופה. מחיר של להחזיר טיפה גאווה למועדון שנראה כמו ספינה שממשיכה לשייט בלי עוגן, בתקווה שהים ירחם עליה.

אבל במקום לשלוף את הקלף ולצאת מהכלא, הבעלים בחרו להחזיר אותו לקופסא. אולימפיאקוס באה, שילמה, ולקחה. ומכבי? נשארה עם אותה מציאות: המחאה? נראית מוצדקת מאי פעם ומקבלת עוד שמן רב על בסיסו יש לה זכות מאוד לגיטימית לבעור, והאוהדים? מקבלים עוד שיעור בציניות.

ואז, כמו תמיד, מגיע שלב התירוצים. אחרי שהתירוץ הגדול של השנתיים האחרונות כבר נשחק עד דק, ואחרי שגם מי שהגן על המערכת הבין שהמלחמה לא יכולה להסביר כל החלטה וכל מחדל - פתאום מספרים לנו שזה "נפל על התנהלות". שצריך היה להתנהל אחרת. ש"נתפרה קומבינה מאחורי הגב". ש"היה צריך לשלוח גורם מקצועי לבלגרד כדי לנעול את העסקה" - וששם הייתה הטעות. יפה.

רק שפה נוצרת שאלה אחת, פשוטה, שאלה של אוהד שמבין ריח של ספין: אם הסיפור הוא באמת התנהלות, אז מה לעזאזל עושה פה ה-GM של מכבי, קלאדיו קולדובלה? על מה הוא מקבל שכר? במה הוא תורם למערכת, אם ברגע האמת - כשנופלת עסקה של פעם בכמה שנים, כזו שיכולה להזיז עונה שלמה, עתיד של מועדון בגסיסה וגם להשתיק מחאה - הוא לא יודע "לנעול" אותה? אם התשובה היא שלא נסעו, לא היו אגרסיביים, לא סגרו הרמטית - אז או שאין פה ניהול מקצועי, או שיש, אבל הוא קישוט. ובשני המקרים, זו קטסטרופה.

זאק הנקינס יושיע?

ואחרי כל זה, עוד יספרו לנו ש"הנה, הבאנו חיזוק" - כאילו שאפשר להוציא מועדון ממשבר אמון היסטורי עם פלסטר. חלון ההעברות נסגר הלילה, והאופציה שכולם ידעו שהיא היחידה שיכולה באמת להזיז את המחוג - טייריק ג’ונס - כבר לא על השולחן. במקום זה נשארנו עם זאק הנקינס: זר ב-30 שקל מ-AMPM. לא רע, לא מעליב בפני עצמו, אפילו יכול לעזור. אבל זה לא מה שמחלץ ספינה שוקעת, וזה בטח לא מה שמחלץ מערכת יחסים מרוסקת.

כי זו כבר לא "מריבה של זוג" על למה לא הורדת את הזבל. זה לא ויכוח קטן של אוהדים מפונקים שרוצים עוד שחקן ועוד שם. זה קו פרשת מים בין הקהל להנהלה: האם יש פה נכונות אמיתית לשינוי, או שממשיכים למכור לנו יח"צ ותהליכים בזמן שהיורוליג ממשיכה לדהור. ובקו פרשת המים הזה, פיוס אמיתי לא מגיע עם זר זמין מהמדף - הוא מגיע עם שרשרת פנינים: מחווה ברורה, יקרה, כזו שאומרת בלי מילים "הבנו את גודל הפגיעה, ואנחנו מוכנים לשלם כדי לתקן". לא בהגזמה, לא בדרמה - פשוט בכבוד.

כי בסוף זה הסיפור: לא פספסנו שחקן. פספסנו הזדמנות. פספסנו רגע. רגע שבו מכבי הייתה יכולה להראות שהיא עדיין מועדון שמגיב למציאות ולא נגרר אחריה. והבעלים פספסו הזדמנות נדירה להפוך מחאה מוצדקת מכתב אישום קבוע להפוגה של תקווה - מהלך אחד שהיה אומר בקול ברור: הבנו. שמענו. ואנחנו מוכנים לשלם כדי לתקן.

במקום זה, הם שוב עשו את הדבר היחיד שהם עושים הכי טוב: פספסו.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות