ביום שישי בלילה התרחש משהו בליבם של אוהדי הפועל תל אביב בכדורסל. הקבוצה שאהדו כל חייהם הראתה שהיא הכי טובה באירופה, וניצחה בקלות מרגיזה את בולוניה - ההיא מימי חמישי של הרולקסים. צריך לקרוא את המשפט הזה, ועדיין לא להאמין.
אם היינו סתם עכברי כדורסל שיודעים להבדיל בין פיק אנד רול לפיק אנד פופ, היינו מתייחסים לזה במושגי ספורט. אבל מה שקורה כאן הוא שאלה מתחום הפילוסופיה, האנתרופולוגיה והתרבות הפופולרית: מה אמור לעשות אוהד הפועל, שלוזריותו אמונתו, עם התחושה הזאת שהוא הכי טוב - לא בארץ, אלא באירופה כולה.
יש כמה גישות לעניין. יש את אסכולת "האולטראס". הם התנתקו, לא באים למשחקים, ועבורם התשובה ברורה: זאת לא הפועל, ועופר ינאי הוא הבעיה ולא הפתרון. יש את האוהדים שאומרים "אני רוצה ברזלים". במילים אחרות: רוצים לראות תארים, ולא אכפת לנו מי לובש את החולצה האדומה, ובטח לא מה רשום לו בדרכון - כל עוד יש לו את הפטיש והמגל ליד החזה. יש את אלו שמתגעגעים לצביון הישראלי, עם בר טימור המרגש ותומר גינת שבא מאהבה, ובכלל כמה כיף היה מול אליצור אלקנה.
ויש כאלה שבכלל מעדיפים את קבוצת הכדורגל, וההתרגשות הזאת מהכדורסל בכלל לא ברורה להם בשום צורה - והם בוחרים לקרוא לענף "חוג". הם לא רוצים אלייז'ה בראיינט מנצח את ברצלונה, הם רוצים דורון ליידנר מאבד כדור ב"תיאטרון החלומות" בנוף הגליל. גם אותם לא נשפוט, לכל אחד הפועל משלו.
ההצלחה של הפועל תל אביב באירופה מעלה את השאלה "מה זה הפועל?", לא כהתרסה שבאה מהקבוצה הצהובה שהפכה לשמשון תל אביב של הכדורסל העירוני, אלא כשאלה קריטית שמלווה את הפועל עם חזרת המשחקים לישראל והאפשרות לצפות בכדורסל האירופי הטוב ביותר, שמשום מה מוצג על ידי הקבוצה באדום.
ככל שתתקדם העונה, ואם הפועל תצליח לשמור על התואר "הקבוצה הטובה באירופה", כך השאלה הזאת תתחדד ותעלה שוב ושוב. כי מה שקורה כאן מול העיניים - לא חשבנו שיתרחש בימי חיינו על הפלנטה הזאת, ולא רק בספורט, בכל.
