קמפיין מוקדמות המונדיאל של נבחרת ישראל ייזכר כאחד החריגים והמאתגרים בתולדות הכדורגל הישראלי. זה היה מסע שלם שנערך הרחק מהבית, על רקע המלחמה הקשה בתולדותינו, שבו שחקנים וצוות נדרשו להפגין חוסן נפשי לא פחות מאשר יכולת מקצועית.
על כר הדשא נרשמו רגעים התקפיים יפים שנתנו סיבות לאופטימיות, אך לצידם נחשפו שוב ושוב הליקויים הקשים במשחק ההגנה, שהפכו את המשימה של הנבחרת לנצח יריבות בדרג גבוה משלנו לכמעט בלתי אפשרית.
במסגרת סיכום הקמפיין, אסתכל על העבר תוך מבט קדימה: אעניק ציונים למאמן ולחוליות המשחק - הגנה, קישור והתקפה, ואנסה לנתח איך ומה ניתן לשפר כדי שרצף האכזבות בטורנירי המוקדמות יסתיים לקראת יורו 2028.
המאמן: רן בן שמעון
כשבן שמעון מונה לתפקיד, מינוי ראוי של איש מקצוע איכותי ובעל ניסיון באימון נבחרת, היה ברור שקמפיין מוקדמות המונדיאל הוא רק האמצעי - המטרה האמיתית היא מוקדמות יורו 2028, שם דור הזהב של הכדורגל הישראלי, שהביא הישגים חסרי תקדים בגילאים הצעירים, אמור להגיע לשיאו. ועם זאת, לצד רגעי כדורגל מרשימים, יש לא מעט סיבות לדאגה מהאופן שבו הנבחרת שיחקה, ממשחק ההגנה ועד חלק מהזימונים.
אין ספק שהפערים באיכות בין שחקני ההגנה והקישור האחורי לבין החלק הקדמי אדירים. אבל גם כך, הנבחרת לא אמורה לספוג יותר מארבעה שערים למשחק בארבעה מפגשים מול איטליה ונורבגיה. וזה לא רק הכמות - זו הקלות. בתחום הזה לא נרשמה התקדמות, להפך, הייתה רגרסיה שפגעה גם במשחק ההתקפה.
רן לא הצליח למצוא קשר אחורי דומיננטי, ציוותי הבלמים לא הוכיחו את עצמם, והקרדיט המוגזם לאלי דסה - שחקן נהדר וקפטן ראוי, אך בתקופה שבה היה ללא קבוצה והתאמן לבד, היה תמוה ופגע בדינמיקה בחדר ההלבשה. לכך הצטרפה ירידה תלולה בכושר השוערים, ובעיקר דניאל פרץ, וכתוצאה מכך ישראל ספגה במוקדמות יותר מאנדורה וליטא.
גם חלק מהזימונים היו בעייתיים, ובעיקר הזימון האחרון של דני גרופר, שמעורר תהיות לגבי שיקול הדעת של המאמן והאם ההחלטות מתקבלות משיקולים מקצועיים בלבד. גרופר, שחקן קצה סגל במכבי ת"א, שותף העונה בשני משחקים בלבד ולא שיחק מאז ספטמבר, אך זומן וקיבל דקות במשחק ההכנה החלש מול ליטא - בזמן שמגנים פעילים ובכושר טוב ממנו נשארו בחוץ מסיבה לא ברורה.
לזכותו של רן ייאמר שהטורניר התקיים בתנאים בלתי אפשריים: ללא ביתיות, עם טיסות ומעברים קשים, ובמקביל הליגיונרים הבולטים סבלו מירידה חדה בכושרם. בסופו של דבר, הנבחרת סיימה במקום הטבעי שלה - מעל אסטוניה ומולדובה ומתחת לאיטליה ונורבגיה.
הציון של המאמן והצוות המקצועי: 4
שוער והגנה
הגענו לבעיה העיקרית של נבחרת ישראל והאתגר הגדול של המאמן שלה. אחרי טורניר ליגת האומות, המשחקים הטובים מול צרפת ובלגיה, היציאה של דניאל פרץ לבאיירן מינכן וסתיו למקין לטוונטה, היה נדמה שיש סיכוי טוב שחוליית ההגנה תעשה את קפיצת המדרגה ותיתן לנו סיכוי אמיתי להעפיל לטורניר גדול - אבל לצערנו קרה ההפך המוחלט.
דניאל פרץ לא שיחק בבאיירן, יצא להשאלה בתקווה לקבל דקות משמעותיות בקבוצת בונדסליגה וזה לא קרה, עומרי גלזר המשיך להיות שוער שני בכוכב האדום, כשלמקין פתח רע את הקדנציה בטוונטה ואיבד את מקומו בהרכב ורק בשבועות האחרונים חזר לקבל דקות כמחליף.
אלי דסה היה ללא קבוצה כמעט עד לסיום החלון ורק בחודש האחרון החל לשחק כבלם ימין במערך של שלושה בלמים בניימיכן, והבלמים שמשחקים בליגה שלנו לא יכולים לעמוד בקצב ובעוצמות מול איטליה ונורבגיה. השחקן היחיד שהפגין יכולת טובה לאורך כל הטורניר היה רוי רביבו, שיש סיכוי טוב שלטורניר מוקדמות היורו יגיע כליגיונר ובתקווה כליגיונר שמשחק, אחרת, הבעיה רק תחריף.
הנבחרת ספגה בכל דרך ובכל מערך אפשרי בטורניר הזה. הניסיון להכריח הנעת כדור כמעט בכל מחיר ולשחק פתוח במטרה להבליט את האיכויות שלנו בהתקפה, חשף את ההגנה להתקפות מעבר ושם, בעיקר מול נורבגיה, ראינו שאין לנו סיכוי במגרש פתוח מול העוצמות והאיכות של היריבים מה שיצריך לקראת הטורניר הבא חשיבה טקטית מחודשת של הצוות המקצועי.
הציון של השוערים וההגנה: 3
קישור
מרכז השדה של נבחרת ישראל נחלק לשניים: עמדת הקשר האחורי, שהצוות המקצועי לא הצליח למצוא לה פתרון, והעמדות הקדמיות יותר - שם האפשרויות טובות בהרבה, והשאלה העיקרית היא שילוב נכון.
בתפקיד ה-6, העמדה הקריטית שלפני הבלמים, רן בן שמעון ניסה כמה אופציות ואף אחת לא הייתה טובה מספיק. יתרה מכך, חלק מהשחקנים הבכירים בעמדה - מוחמד אבו פאני, נטע לביא ומחמוד ג'אבר - איבדו מקום בהרכב קבוצותיהם או נפצעו. במצב כזה, כשאין '6' מוביל, ייתכן שיש מקום לשחק עם שני קשרים אחוריים ולמקם את אוסקר לפניהם, או לתת הזדמנות לשחקן שלא נספר אף שעשה התקדמות עצומה - עופרי ארד, שמשחק כקשר אחורי בקייראט אלופת קזחסטן, מציג יכולת טובה ואף הבקיע בסן סירו בשלב הבתים של ליגת האלופות.
עוד שחקן שלא קיבל כמעט קרדיט, למרות עונה מצוינת, הוא עמרי גאנדלמן, שנכון לכתיבת שורות אלו מלך שערי הליגה הבלגית, אך לא זומן באופן קבוע, מסיבה לא ברורה. גם ענאן חלאילי, בורג מרכזי באלופת בלגיה שמשחק באופן קבוע בליגת האלופות, לא היה באנקר בנבחרת - וחבל.
חלק מהכישלון ההגנתי נובע מהקישור, אולם היו גם רגעים יפים שנתנו תקווה שאפשר להתקדם אם יימצא השילוב הנכון בין הקישור ההגנתי להתקפי.
הציון של חוליית הקישור: 5
התקפה
בחלק הקדמי יש לנבחרת הרבה איכות. בראש ובראשונה מנור סולומון, שסיפק ארבעה בישולים בטורניר והראה בעיקר מול איטליה שהוא שחקן ברמה אירופית גבוהה. גם דור תורג'מן, תאי בריבו, דור פרץ, ענאן חלאילי, דן ביטון וכמובן אוסקר גלוך (שהמספרים שלו יגיעו) הם שחקנים שיכולים להקשות כמעט על כל הגנה ביבשת.
האתגר של רן לקראת הטורניר הבא הוא לשלב בין כל הכישרון הזה בלי לפגוע במשחק ההגנה. רוב המשחק בכדורגל מתנהל בלי הכדור, ושם דרושות עוצמות פיזיות ומשמעת טקטית - ובטורניר הנוכחי זה לא עבד.
הציון של חוליית ההתקפה: 6
התקווה לעתיד
בתחילת שנות ה-2000, בעקבות מבצע חומת מגן, הנבחרת לא יכלה לארח בארץ, ומשחקי הבית במוקדמות יורו 2004 התקיימו באנטליה ובפלרמו. זה היה אחד הקמפיינים החלשים של ישראל מאז חזרתה לאירופה, והסתיים בתיקו 2:2 "ביתי" מול מלטה. אבל בטורניר הבא, מוקדמות מונדיאל 2006, עם אותו מאמן (אברהם גרנט) וסגל דומה, כשהמשחקים חזרו לישראל, הנבחרת סיימה ללא הפסד בעשרה משחקים, בבית שכלל את צרפת, שוויץ ואירלנד - והגיעה הכי קרוב שהגיעה מעולם להעפלה.
וכאן, בחזרת הביתיות ובתהליך ההתבגרות של שחקני הנבחרת שחוו טורניר מנטלי קשה במיוחד, טמונה התקווה לשינוי מומנטום. יש לנו דור מוכשר מאוד, אולי מהמוכשרים שהיו כאן - והוכח בגילאים הצעירים. בתקווה שהמשחקים יחזרו לישראל, שנרוויח עוד ליגיונר בחוליית ההגנה, שלפחות אחד מהשוערים פרץ או גלזר יחזור לשחק באופן קבוע, ושהצוות המקצועי יתקן את הטעויות ויתאים את עצמו ליריבות - אפשר בהחלט להאמין שישראל תהיה במאבק על כרטיס ליורו, טורניר שבו מחולקים 19 כרטיסים ולא 16.
נכון, ב-2028 ימלאו 58 שנים מאז שהעפלנו לטורניר משמעותי - וגם אז הדרך הייתה, בלשון המעטה, פחות מאתגרת. אבל אנחנו עם שההמנון שלו הוא "התקווה", עם שקם שוב ושוב מהקרקעית ויודע להתאחד ברגעי מבחן. זה יכול לקרות גם בכדורגל. ואנחנו חייבים להאמין - כי דבר אחד בטוח: "התקווה מתה אחרונה".
