הישראלי הממוצע שטס לטיול בחו"ל, מגיע לכל יעד בתחושה שאינו אורח, אלא בעל הבית החדש, גם אם אחרי שבוע לכל היותר הוא יחזור לתל אביב המיוזעת. בין אם נחת בלונדון, במדריד או הרחיק עד תאילנד או ארצות הברית, ידאג התייר כחול-לבן שנוכחותו תורגש, ואם צריך הוא גם יספר לכל מי שרוצה לשמוע (וגם למי שלא), שאין על ישראל בעולם - אז מה אם כבר במונית בחזרה מנמל התעופה בן גוריון הוא יתחיל לקלל עד כמה קשה כאן.
את הגישה העקבית הזאת אימצנו גם בספורט, בעיקר בכדורגל, על ידי כך שכמעט כל לגיונר שלנו מוכתר כדבר הכי גדול שיש. השחקנים עצמם מספרים לנו על הגשמת חלום, גם אם חתמו בליגה האזרית או בליגת המשנה בטורקיה ועולים מהספסל במקרה הטוב. האוהדים לא יקבלו מצב בו משחקיהם לא משודרים. והתקשורת בחלקה, גם כשלגיונר כזה או אחר לא פוגע, תמצא תמיד את האשם התורן מסביבו - הישראלי כמעט תמיד יוצא נקי.
כוכב ענק, ליגה זעירה
בישראל, מי שלא שותף לתפיסה הזאת מסומן מיד כ"עוכר ישראל", ולראיה אי זימונו של עופרי ארד לנבחרת, לצמד המשחקים חסרי החשיבות הקרובים מול ליטא (ידידות) ומולדובה במוקדמות מונדיאל 2026, שם כבר מזמן הסתיימו כל התקוות. זעם בלתי עצור הופנה למאמן רן בן שמעון על כך שהעז לא לספור את שחקן המפתח של... קבוצת הכדורגל הקזחית! נכון, קייראט אלמטי העפילה בזכות לליגת האלופות, וארד אף הבקיע שער במשחק חוץ מול אינטר, אבל האם כל זה הופך אותו לשחקן נבחרת ראוי? התשובה היא לא.
ראשית, מעבר לאקראיות השער בסן סירו, הוא לא השחקן הראשון של קבוצה איזוטרית שהצליח לכבוש שער חוץ שלבסוף התברר כחסר משמעות באצטדיון של אימפריה. רבים עשו זאת לפניו, רבים יעשו זאת אחריו, וגם עבור הקריירה שלהם יהיה זה לא יותר מאשר קוריוז, זיכרון אישי ונשכח. דבר שני - שוב, הוא משחק בליגה הקזחית. אפשר לספר לעצמנו ולו הרבה סיפורים, אבל היא עדיין תהיה ליגה קיקיונית, שחוץ מהאוהדים המקומיים אין חובב כדורגל אחד בעולם שחושב לטוס במיוחד לשם כדי לראות בה משחקים.
אז ארד אולי כדורגלן נחוש ומוכשר במידה מסוימת, אבל ספק אם יש מישהו שיאמין לו אם יאמר שהחלום האירופי שלו כלל, ולו לרגע, משחקים מול אקטובה, טובול ואורדבאסי כשגרה. הם לא מהווים כל אינדיקציה ליכולת גבוהה שצריכה להקנות לו מקום אוטומטי בנבחרת או שירי הלל מזויפים מצידנו.
גובה תקרה מוגבל
הסיפור הזה חוזר על עצמו גם עם מי שמשחק בליגות רציניות, כמו אלה של אנגליה וספרד - מנור סולומון. אין ספק, הוא שחקן הרבה יותר מעניין ומוכשר מארד האפור ומקומו בנבחרת, וההזדמנויות שקיבל בפולהאם, בטוטנהאם ובוויאריאל הן בזכות. אבל גם במקרה הזה מגיע "אבל" גדול, כי גם העובדה שבספרד המאמן הפסיק לספור אותו היא יותר מלגיטימית. סולומון אמנם כבש ובישל במשחקים הראשונים שלו, אבל למרות חוסר ההצלחה בליגת האלופות, הצוללת הצהובה ממריאה בלה ליגה בלעדיו.
אחרי קרוב לשליש עונה, רק ריאל מדריד וברצלונה הענקיות נמצאות מעל ויאריאל בטבלה, שנמצאת בסך הכל במרחק של 2 נקודות מהקטלאנים. היא ניצחה 6 מתוך 8 המשחקים האחרונים שלה, שני הפסדיה היחידים היו לגדולות של מדריד, יש לה את ההתקפה השלישית בטיבה בליגה והשחקן שתפס למנור את המשבצת בהרכב, אלברטו מוליירו, מעורב ברבע משעריה ותורם בעקביות בכל משחק. כל מי שמביט אובייקטיבית על המצב, מבין שגם כשיחזור מהפציעה התורנית שלו (פציע מדי), מקומו של סולומון הוא על ספסל הקבוצה.
גם אם יאמר נואש ויחזור בינואר לטוטנהאם, לאנגליה המוכרת והטובה, כדי לשחק סולומון צריך לחזור ולפזול להשאלה לקבוצה קטנה יותר בפרמייר ליג, בואכה צ'מפיונשיפ – ואין בכך כל בושה או הודאה בכישלון. במקביל, גם אנחנו צריכים לבחון את המצב במקצועיות, ולא דרך משקפיים פטריוטיות עם מסגרת שלוחצת על האף, ולקבל את גובה התקרה המוגבל של סולומון הצנוע. הרי גם המשאית הכי נוצצת צריכה להיזהר כשהיא עוברת מתחת לגשר.
הרבה יותר מלשבור את הכוס
נסיים עם דניאל פרץ, אולי הבלון שניפחנו יותר מכל. שוער מוכשר? נכון. מומחה לפנדלים? יש קבלות. שאפתן? בהחלט. עלה לכדור גובה הרבה מעל הפופיק כשהלך לבאיירן מינכן? בוודאי ובוודאי. כנראה שמדובר בשיא היח"צ והדחיפה התקשורתית מבין הלגיונרים שלנו.
איך אפשר היה לחשוב שהוא יכול לרשת או לתפוס מיידית את מקומו של מנואל נוייר, מגדולי השוערים בעולם? יותר מכך, גם אחרי שהושאל להמבורג, לא שינינו את קו המחשבה. אוהד ישראלי מצוי, אם הוא בכלל צופה במשחקיה, רק מייחל לה שתפסיד ותספוג בצרורות כדי שפרץ יפסיק להתקרר על הספסל.
המקרה של פרץ הוא כנראה המראה הכי גדולה שאנחנו מסרבים להביט בה, כי בזמן שאנחנו מצפים, כמו במקרה המלכה ב"סינדרלה", שהיא תענה "את", לשאלת "מי הכי יפה בכל העיר?", התשובה שלילית. סינדרלה בכלל לא מזכירה את הבעל הטרי של נועה קירל, שרשמה הרבה יותר הופעות גדולות באירופה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו