אם יש אמרה שמלווה אותי כל חיי זה שאסור להרגיש בנוח מדי. כדי להתקדם בחיים חייבים תמיד לצאת מאזור הנוחות. אפשר מדי פעם לנוח כי המאבק הזה להתקדם ולהתרחב הוא מתיש, אבל זו לא יכולה להיות ברירת המחדל.
הפועל ירושלים בעידן עופר ינאי נמצאת באזור הנוחות. יותר נכון הצוות המקצועי בראשות גל מקל, דן שמיר ויונתן אלון. אלו כבר בנו לאונג׳ עם מזנון אכול כפי יכולתך בתוך אזור הנוחות.
לא. לא התבלבלתי כשרשמתי עופר ינאי. יש תחושה שבזמן שבעלי הפועל תל אביב יורה לכל הכיוונים ומייצר דרמה אחרת בכל שני וחמישי - מתן אדלסון והפועל ירושלים מנסים בכל כוחם להיות האופוזיציה.
הם מנסים להיות השקולים, הנינוחים, המחושבים. אני לא חושב שזאת גישה לא נכונה. באופן כללי, אני מאוד בעד לבנות תוכניות ארוכות טווח ולראות את התהליך ולאו דווקא רק את התוצאה, אבל היד צריכה להיות על הדופק כל הזמן.
אין מה לעשות חבריי הירושלמים, בחרתם במקצוע קשוח. למצוא את הבאלאנס בין תחושת ביטחון לתחושת דחיפות זה קשה. כרגע הפועל ירושלים בתחושת ביטחון לא מוסברת שמחלחלת לשחקנים. אחרת אין הסבר לנרפות שהקבוצה מציגה בשבועות האחרונים.
יש גבול מאוד דק בין ביטחון לזחיחות, ומשהו במשולש הזה של שמיר-מקל-אלון משדר לעולם (ולאוהדים): "אנחנו יודעים הכי טוב, תגידו תודה". אנחנו לא הקמצן בצהוב או ארקדי גאידמק באדום. אנחנו בונים משהו ברמה אחרת.
תראו, את הכסף סופרים במדרגות. משברון קטן בתחילת העונה לא אומר כלום על המשך העונה. הפועל תל אביב התחילה את עונת היורוקאפ אשתקד עם המון משברים וקצת כדורסל, וסיימה אותה עם כרטיס כניסה ליורוליג. ההבדל הקטן שגאידמק באדום תמיד היה נכון לשינויים והתאמות. גישת ה"יהיה בסדר, אנחנו טובים" היא אחלה, עד שזה נושך לך בתחת.
התקופה הכי רגועה בקריירה שלי הייתה בעונה האחרונה כשנפצעתי. זאת הייתה הפעם הראשונה (והאחרונה) שזה קרה לי. ישבתי 7 משחקים בחוץ. זה יותר מכל המשחקים שפספסתי בכל הקריירה. מה הייתה הבעיה? שהתמכרתי. התמכרתי לשקט הזה, לרוגע, לתחושה שזה לא תלוי בי יותר. 16 שנה חיית בתחושתי דחיפות. חששתי שעוד רגע יחליפו אותי, שעוד שניה יעקפו. מרדף אינסופי אחרי הזנב של עצמך.
לא פרשתי כי נפצעתי, פרשתי כי התמכרתי לאזור הנוחות. יונתן אלון והצוות המקצועי צריכים לצאת מהאזור הזה, כי הוא ממכר. עד שמישהו יוציא אותם בכוח משם - והמישהו הזה הוא רק הבעלים.
שלושת המוסקטרים של ירושלים עברו מספיק בכדורסל כדי לדעת שכולם חברים שלך וכולם רוצים אותך, עד שהם כבר לא צריכים אותך. ואם הם לא יתעוררו, יגיע המישהו הזה שילחש באוזן שכבר לא צריך אותם. או לפחות את חלקם.
