"התחברנו באיזושהי דרך. אני תמיד אומר 'כשהתלמיד מוכן הרבי מגיע', ואברהם הוא רב גדול מאוד בכדורגל". כך סיפר רן בן שמעון לפני כחמש שנים, בראיון חגיגי ל־ONE לכבוד יום הולדתו ה־50. השבוע האחרון היה קטסטרופלי עבור שניהם במוקדמות המונדיאל. התלמיד לא עלה כמו רבו, אך אין ספק שהייתה פה למידה בתחום הערבובים, הגימיקים והפופוליזם.
נתחיל עם הרב הראשי, מאמן נבחרת זמביה, שסיים במקום הרביעי בבית האפריקני, אחרי מרוקו, ניז'ר וטנזניה (שתי האחרונות מדורגות מתחתיו), והקדים רק את קונגו (המקבילה למולדובה באפריקה). כל זאת למרות יועץ מיוחד שהוטס כדי לסייע לו במשחקים – אייל לחמן. טוב שלא הביא גם את רז זהבי.
בתקשורת הזמבית נשמעו קריאות להחליפו בעקבות התוצאות, בעוד שאצלנו הסתפקו בדיווחים מינוריים, בלי כותרות עם ציוצים של אוהדים מקומיים שקראו להיפרד ממנו – טקטיקה שאתרינו נוהגים לעשות בה שימוש בכיוון ההפוך, אחרי כל גול או בישול של לגיונר.
אילו זמביה הייתה עומדת בציפיות ומסיימת שנייה בבית, תהיו בטוחים, גרנט כבר היה מעניק ליחצניו בארץ ראיונות מחוף אל קוף. כשעיתונאי מקומי שאל אותו השבוע על התגברות הקריאות לפיטוריו, גרנט השיב שזמביה דווקא השתפרה בתקופתו, ושהוא מאמין כי תצליח בגביע אפריקה לאומות אשר ייערך בעוד כחודשיים. ברור, כל קמפיין הוא בסך הכל טורניר הכנה לקמפיין הבא.
"הנבחרת הזו באה לשחק בכל מקום", אמר בן שמעון אחרי ה־8:0 תוך ארבעה ימים, בנורבגיה ובאיטליה. "נבחרת אמיצה מאוד. נבחרת שמגיבה עם לב פועם", הוסיף למרות פרפור החדרים, וסיכם: "אנחנו בקו התקדמות. הנבחרת הזאת בהתפתחות, מטרת־העל שלנו היא יורו 2028". אין כמו הבריחה לעתיד להשכחת ההווה - וזה נכון לאירופה, לאפריקה ולמסטיק בזוקה.
"לא ניתן לתרבות ההאשמות להיכנס לתוך הנבחרת. לא ניתן למשחק אחד חלש לעצור את תהליך הלמידה", אמר בן שמעון כחלק מתרבות גניבת הדעת. אבל עזבו אתכם מגשמיות ומהגשמה. הכל מתגמד ליד הרגע ההוא במסיבת העיתונאים באוסלו שבו שלף כיפה כחולה ובירך על הסכם השבת החטופים עם פסוק מהתנ"ך: "ויש תקווה לאחריתך, נאום ה', ושבו בנים ובנות לגבולם".
אז נכון, נאום השם והנביא ירמיהו קדמו לנאומיהם של טראמפ ונתניהו, אך רב"ש אינו בדיוק ממקיימי תרי"ג מצוות. את התורה הזו, עושה רושם, הוא למד מרבו. עם כל הכבוד למונדיאל, ליורו ולנבחרת, אין דבר שמאחד ומייחד את העם הנבחר יותר מהאמונה.
"אנחנו שומרים שבת, עושים קידוש, ויש תוצאות", הסביר המאמן הלאומי גרנט בראיון לשבועון החרדי "שעה טובה" בקיץ 2005, אחרי 2:2 באירלנד. מאז הוא פיתח דווקא סימפטיה מיוחדת לעזרת נשים, והכדורגל שלנו עדיין בדרכו לארץ המובטחת, שמקומה מתעדכן כל שנתיים. את הנפילות של אברהם מעבר לים חסידיו בכנען שוכחים. "המשיח הזמבי" כינה אותו לפני כשנתיים נדב צנציפר, אחד משופרותיו הבולטים. למונדיאל, מסתבר, אפילו המשיח לא מצליח להתקרב. בלי קשר לצבע החמור.
השכפ"ץ פשכצקי
מעבר לסלפי עם ג'נארו גאטוזו, שליח "ספורט 5" מוטי פשכצקי ממשיך לבצע בנחישות את משימתו: הגנה על הנבחרת בכל מחיר, גם כשהגנתה קורסת (17 שערים מול שתי מוליכות הבית).
התופעה בולטת בעיקר בראיונות שאחרי הנפילות, אשר נפתחים ברוב המקרים בדברי חנופה. "לילה טוב, לילה שמח, אנחנו עם האיש שאחראי על כל השמח הזה", הוא פנה לבן שמעון אחרי ה־0:4 במולדובה בחודש שעבר, בטרם קירב לפיו את המיקרופון וקבע: "רקדתם על הדשא היום". אפילו המאמן נראה נבוך מהפיכתו לכוריאוגרף בתוכנית הריאליטי רוקדים עם מולדבים.
"אם יש נקודת אור אחת מהמשחק הזה של נבחרת ישראל, זה האיש הזה לידי שעצר שני פנדלים לשחקן שבדרך כלל מבקיע את הפנדלים האלה בקלות". כך הוא הציג את דניאל פרץ, אחרי החמישייה בנורבגיה שבה היה לו חלק ניכר. למי אכפת איך זה נגמר? פשכצקי עדיין ראה את האור בכניסה למנהרה.
פרץ, ייאמר לזכותו, הודה שהוא מצפה מעצמו ליותר, אך גם זה לא הספיק למראיין כדי להתקדם מעבר לדקה ה־6 ולשאול אותו על טעויותיו. "אני לא זוכר מתי עצרת שני פנדלים במשחק אחד. בטח לא לשחקן כמו ארלינג האלנד", הוא לחץ אותו לקיר. "מה עבר לך בראש? פתאום זינקת נורא נכון". גם הניסוח נורא, זה נכון.
"הגיע הזמן לשמוע את קפטן נבחרת ישראל אלי דסה, שריגש את כולנו יום לפני המשחק במסיבת העיתונאים", פנה פשכצקי למרואיין הבא, בטרם ביקש התייחסות לתבוסה. כאילו אי אפשר לגשת ישר לעניין, בלי ריכוך בצורת ליקוק.
אחרי המכה בנורבגיה "פשכה" דיבר לקראת הגומלין באיטליה, וניפק את הניתוח הבא: "כל השמות הגדולים - אם זה די לורנצו ומאנצ'יני, ובעיקר בעיקר בעיקר, אולי האיש שאנחנו נצטרך לשים לב אליו, הצלחנו לסגור אותו פחות או יותר במשחק הקודם למרות שספגנו חמישייה. אלי דסה ידע לשמור על טונאלי". ניסוח שנשמע פחות או יותר כמו אוקסימורון, ומוביל למסקנה הגיונית אחת: השחקנים שלנו ידעו לסגור את טונאלי, רק חבל שהוא לא ידע מזה.
ומה עם הצעירים, לעזאזל?
על הדרך, כמעט בלי שנרגיש, השלימו גם שתי נבחרות צעירות שלנו התקדמות ברוורס. נבחרת הנוער עד גיל 19 של אופיר חיים סיימה במקום השלישי בבית מוקדמות היורו, אחרי אוסטריה וסלובניה, אך לפני לוקסמבורג שאיתה סיימנו בתיקו.
הנערים עד 17 של אריק בנאדו סיימו באותו מקום, אחרי צרפת ורומניה, אך הביסו 1:5 את המסננת מאזרבייג'ן (שספגה 18 שערים בשלושה משחקים). במשחק הנעילה חטפנו גם אנחנו חמישייה ללא מענה מהצרפתים. הנבחרת של גיא לוזון, השבח לאל, לא שיחקה השבוע.
והשאלה המתבקשת: לאן נעלם המנהל המקצועי של הנבחרות הצעירות, בוני גינצבורג? ההוא שבתקופת מונדיאליטו 2023 ואחריו פיזר ראיונות בלי הפסקה. "אני מאמין בשחקן הישראלי", הוא אמר באחד מהם. "אני מאמין בתהליך שאנחנו עושים: בתהליך בנבחרות, במרכזי הפיתוח ובאקדמיה. אני, משה סיני, יוסי בניון ואלון חזן. אנחנו מאמינים בכדורגל שלנו, אז שיאמינו בנו. אנחנו מאמינים שבתהליך ארוך וסדור שייקח שנים נעשה בנבחרת הבוגרת את מה שאנחנו עושים פה". היום הם עושים בנבחרות הצעירות בערך מה שעושה הבוגרת, שגם היא בתוך "תהליך".
כן, משהו רע קרה לנבחרות העתיד שלנו אחרי עזיבתו של יילה חוס ההולנדי, לטובת האקדמיה של פיינורד, מוליכת הליגה ההולנדית כיום. מאז עברו באקדמיה בשפיים כמה חתולים שחורים, אחד מהם בין בוני לסיני, ומתברר שהנעליים ההולנדיות היו גדולות מדי. עכשיו צריך לבחור בין שתי אופציות: להביא שוב מנהל טכני זר, או לחפש סנדלר.
דברי חכמים
"אז היה לנו עשרים ושבעה הופעות של שכטר, זה לא הספיק לי, ואני עוברת לארבעים וארבעה הופעות של בן שהר"
- הדר יעקבי מערוץ הספורט מזפזפת בין מרואיינים, ומפגינה עילגות כפולה ויחידה במינה
