אחרי שנתיים בלתי נגמרות של כאב וגם תקווה, הגיעה הבשורה: 47 אחים ואחות אחת שלנו חוזרים הביתה והמלחמה הקשה בתולדותינו הגיעה לסיומה. בהתאם לתחושות האופטימיות, נבחרת ישראל עלתה על כר הדשא באוסלו, עם חיוך על הפנים ושיר בלב.
רן בן שמעון וחניכיו הגיעו למשחק הכי מאתגר בטורניר המוקדמות אחרי המשחק המשובח מול איטליה, ובהמשך אליו, רב"ש ביצע שני שינויים כפויים בהרכב (דור פרץ וסתיו למקין הפצועים בחוץ, מוחמד אבו פאני ואור בלוריאן, בהופעת בכורה, בפנים) והעלה שוב הרכב היברידי שנראה הגנתית כ-5:3:2, ללא חלוץ טבעי.
הקפטן אלי דסה שוב פתח כבלם, שיכול לנוע לקישור או לאגף, כשלפניו שלישיית קישור איכותית, שכוללת את אבו פאני, אליאל פרץ ודן ביטון ומעליהם שני שחקנים חופשיים - מנור סולומון ואוסקר גלוך.
הדור הכי איכותי
בצד השני חיכתה לנבחרת היריבה הכי קשה שיכולנו לקבל מבחינת התאמה לסגנון שלנו ומבחינת המומנטום. נורבגיה, שמציגה את הדור הכי איכותי בתולדותיה, עם הסקורר הגדול באירופה, ארלינג האלנד, חלוץ של אתלטיקו מדריד, אלכסנדר סורלות', ושלל שחקנים מהליגות באנגליה, גרמניה ועוד.
כמו כן, הקושי הגדול של רב"ש לפני המשחק היה למצוא פתרון לעוצמות הפיזיות האדירות של הנורבגים בחלק הקדמי, שמקשות גם על נבחרות טופ אירופי, לא כל שכן נבחרת ישראל.
המאמן הנורבגי, סטאלה סולבאקן, ביצע שני שינויים ביחס למשחק מול מולדובה, הפך את המערך ל-4:4:2 התקפי, עם שני חלוצי על – סורלות' והאלנד, שניהם 1.95, שניהם בטורניר מוקדמות אדיר עד כה, עם 15 שערים משותפים.
מהרגע הראשון, כל אשר יגורנו, בא לנו. סולבאקן הכין את הנורבגים מושלם למשחק, נתן לישראל להניע כדור בחצי שלה, לחץ חזק באמצע והשאיר את סורלות' והאלנד מול הבלמים, מה שיצר מצב שכל איבוד כדור הוביל למתפרצת קטלנית עם שני החלוצים ואנטוניו נוסה הנהדר משמאל.
הסחף לא נעצר
אז נכון, קיבלנו שני רגעי קסם מדניאל פרץ, שעצר שני פנדלים ברצף (העצירה הראשונה לא נחשבה מכיוון שפרץ גנב את קו השער) מהחלוץ הטוב בעולם, מה שאולי נתן אשליה קלילה שיקרה פה נס כמו ביורו הצעירות מול גרמניה, אבל מול האיכות הפיזית והטקטית של נורבגיה לא היה לנו שום סיכוי.
הנורבגים ניצחו בכל המאבקים הפיזיים, יצאו בקלות יתרה למעברים ובמגרש הפתוח לא היה לשחקני ההגנה שלנו שום סיכוי מול העוצמות שלהם. רב"ש עבר בפתיחת המחצית השנייה ל-4:3:3, ויתר על הנעת כדור מאחור, ויתר על הלחץ הגבוה והכל במטרה לעצור את הסחף ולמנוע תבוסה בסדר גודל שלא ידענו שנים רבות. בסופו של יום זה נגמר עם שלושער להאלאנד, חמישייה לנורבגים ותחושה שהיה יכול להיות יותר גרוע.
אבל עם כל הכבוד למשחק, שמלכתחילה לא היה לנו סיכוי אמיתי לצאת ממנו עם משהו לספר עליו לנכדים, מה שחשוב באמת היא העובדה שהמלחמה הסתיימה, החטופים שלנו ישובו הביתה, עננת ההשעיה מפיפ"א הוסרה ואנחנו נתחיל להשתקם מהשנתיים הקשות בתולדותינו. כל השאר, בונוס.
