יש החלטות שקשה לעכל, ויש החלטות שהיה אסור לקבל כלל.. ההודעה הדרמטית של קבוצת רכיבת האופניים "ישראל פרמייר טק" על הסרת השם "ישראל" משמה, אינה רק צעד כואב - היא תבוסה קשה, לא רק ספורטיבית, אלא גם ובעיקר מוסרית ותודעתית.
מאז נוסדה ב־2014 כ"סייקלינג אקדמי", הקבוצה סימלה חלום. היא פתחה דלת לרוכבים ישראלים לעולם הגדול, רשמה ניצחונות יוקרתיים בטור דה פראנס, ובכל פעם שעלתה לקו הזינוק נשאה בגאווה את השם והדגל של מדינת ישראל. היא הוכיחה שאפשר, גם בענף סגור ושמרני כמו אופני כביש, להקים יש מאין פרויקט בינלאומי עם חותמת כחול־לבן.
החודשים האחרונים שברו את החלום. הפגנות פרו־פלשתיניות חצו את הקווים, גלשו לאלימות ואיימו על חייהם של רוכבים ואנשי צוות. האירועים ב"וואלטה אספניה", כשפעילים פרצו למסלול וסיכנו את חיי הרוכבים, היו שיא בלתי נתפס והטריגר שלבסוף הרס הכל.
במקום להילחם על זכותה של הקבוצה להתחרות בכבוד ובביטחון באירופה, ליברלית ומתקדמת כביכול, הגיעה ההחלטה הנואשת של ראשיה: למחוק את השם "ישראל". והמסר ברור שיצא ממנה: ההפגנות ניצחו. האלימות השיגה את שלה. האיום גבר על הסמל, שמעתה איננו עוד.
מי שחלם לראות את דגל ישראל מתנוסס לצד הגדולות של עולם האופניים מתעורר היום למציאות עגומה - ישראל נעלמת מהדירוגים, מהגראנד טורים, מהזהות של הקבוצה שנבנתה כאן בעמל רב במשך עשור.
ומה עכשיו? מה יעלה בגורל הרוכבים הישראלים, אלה שנאבקו להגיע לרמות הגבוהות ביותר בזירה שאין בה מקום לטעויות? האם באמת יקבלו "את אותן ההזדמנויות" כפי שמבטיחים ראשי הקבוצה - גם בלי השם והסמל שעמדו מאחוריהם? או שמא יהפכו לאלמונים נטולי זהות, בסביבה שממילא מתנכרת להם.
הוויתור הזה על השם "ישראל" הוא תקדים מסוכן. כי ברגע שמוותרים פעם אחת, יהיה קשה מאוד לחזור אחורה. מי יבטיח שהקבוצה תשוב אי־פעם לשאת בגאווה את שמה של המדינה? מי יבטיח שלא נראה מחר ענפים נוספים נכנעים ללחצים, מחשש לביטחונם או לרווחתם?
ספורט הוא הרבה יותר מניצחונות ומדליות. הוא שפה, הוא זהות, הוא דגל. וכשמוותרים על הזהות - מוותרים על המאבק הכי חשוב מכולם. את הדגל אסור לקפל או להוריד. זו טעות שאנחנו עוד נתחרט עליה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו