קל להמעיט בניצחונות של הנבחרות הלאומיות. במוקדמות המונדיאל יגידו שמולדובה היא לא סחורה, וביורובאסקט יגידו שבאיסלנד ובבלגיה אין כדורסל. כאלה אנחנו. לא רק בתקשורת הספורט, אלא גם כאזרחים וכעם. לפעמים אנחנו מתקשים לראות את התמונה הגדולה ולהגיד לעצמנו: "וואלה, אנחנו מדינה שנמצאת שנתיים במלחמה, ורוב אירופה הייתה שמחה אם לא היינו מתחרים בכלל אחרי שאסרו עלינו לשחק בבית שלנו, והנה - החבר'ה עושים את מה שהם יכולים, נלחמים בשיניים מול קהל דוחה שצועק בוז בהמנון".
זה לא שהפסקנו להיות ציניים או ביקורתיים. אפשר להגיד שאריאל בית הלחמי לא עשה שום דבר בקמפיין, ושבכל פעם שניסה להפריע לשחקנים שלו הפסדנו במשחק. מותר לומר שאין פה באמת כדורגל, ושמי שרוצה הוכחה - שינסה לצפות במשחק של בוסניה נגד ישראל עד גיל 21 ולא להיכנס לדיכאון.
אנחנו מודעים למצב, לא התחרפנו לגמרי, אבל למה לא לבוא למשחקים מול יוון בכדורסל ואיטליה בכדורגל ולהיות בטוחים שאפשר לעשות משהו יוצא דופן, לעלות לרבע הגמר ביורובאסקט ולהוציא תיקו מהאיטלקים ש"נארח" בהונגריה? אוקיי, לא נזכה באליפות אירופה בכדורסל, ולא נעפיל למונדיאל - אבל תארו לעצמכם איזה שבוע ספורטיבי זה יכול להיות.
הספורט הפך לאחת הזירות המרכזיות במלחמה על תדמיתה של ישראל ועל הלגיטימיות שלה. ראינו את ההתקפלות המבישה של "ישראל פרמייר טק", נבחרת רכיבת האופניים שמייצגת אותנו בספרד. אז אל תגידו "זה רק ספורט", כי זה הרבה יותר מזה. ספורט לא הפך תחליף למלחמה, כפי שמבטיחים לנו שנים. כל שער של מנור סולומון הוא דקירה בלב למיליוני שונאי ישראל. כל סל של דני אבדיה הוא חץ בחזה של מאות אלפי אנטישמים.
כן, יש דברים קריטיים מספורט, ואין אדם שפוי שלא היה מוכן להפסיד עכשיו בשני המשחקים בהפרש של 20 במצטבר אם היו מבטיחים לנו שמחר החטופים בבית והמלחמה מסתיימת. אבל זה לא המצב כרגע, ואנחנו תולים בנבחרות שלנו תקוות רבות השבוע. אל תדאגו, ספורטאינו הנחושים, לא נתאכזב אם לא תעשו את היוצא מן הכלל, כי התרגלנו - אבל תארו לעצמכם איזו אהבה תקבלו אם תעשו משהו בלתי נשכח שישאיר זיכרון של שמחה מבורך.
