יש מעט מאוד אנשים שהגדירו את התחום שהם עוסקים בו. האלק הוגאן היה כזה. עולם ההיאבקות המבוימת מחולק לעידן שלפני הוגאן ולזה שאחריו. בכלל, עבור מתאבק להגיע לגיל 71 זה כמו לאדם רגיל להגיע לגיל 100 - רובם, הרי, הולכים מכאן מוקדם מדי עמוסי כימיקלים בגופם.
אבל לא הוגאן. כשהצטרף בתחילת שנות העשרים לחייו לענף, הוא היה עדיין עם שם אחר, כמובן, ועדיין נראה מבוגר מכפי גילו, כפי שנראה לאורך כל הקריירה. בתחילת שנות השמונים הצטרף ל־WWF תחת הנהגתו של האיש הכי חזק בהיסטוריה של הענף, וינס מקמהן, שאף העניק לו את השם החדש שילווה אותו עד סוף חייו.
הוגאן התחיל את הקריירה כ"רע", אך מהר מאוד מקמהן בגאונותו הבין שיש לו אוצר ביד: ה"האלקמאניה" חדרה לכל בית בארה"ב ובהמשך לכל מקום בעולם, הוא המציא מחדש את ההיאבקות הבידורית והפך אותה לעסק ששווה מיליארדים. הוא המשיך להתפרסם, ועבר מהזירה היישר לתרבות המיינסטרים האמריקנית כולל הופעה בלתי נשכחת ב"רוקי 3" ובעוד עשרות סרטי קולנוע וטלוויזיה, כולל ריאליטי על חייו.
הפנים של הענף
הוגאן לא היה המתאבק המוכשר ביותר, אבל הוא היה הפנים של הענף. גם כאשר מאחורי הקלעים החלו לצוץ סיפורים על כך שכל המתאבקים שונאים אותו ומכנים אותו בכיין, הוא היה יותר גדול מכולם, והתדמית שלו לא נפגעה.
הוא שנא להפסיד, ומקמהן תמיד שמר עליו כעל תרנגולת שמטילה ביצי זהב, גם כשלעיתים נדמה היה שאף אחד לא סובל אותו ולא רוצה לעבוד איתו, כי הוא לא "שמר" על מתאבקים אחרים ועשה מה שהוא רוצה בזירה.
כשנטש למתחרים והפך שוב ל"רע", הפופולריות שלו הרקיעה שחקים גם במתכונת של הארגון WCW. כשחזר לסיים את הקריירה אצל מקמהן, היה נדמה שהוא לא יחזור להיות מה שהיה, אבל הוא הצליח למשוך עמוק לתוך המאה ה־21 בעולם שמקדש את הנעורים ולא מעניק כבוד לזקנים. בהופעה האחרונה שלו בחורף האחרון בפני קהל, הוא לא הסתיר את תמיכתו בדונלד טראמפ וזכה לקריאות בוז מהדמוקרטים.
אבל כפי שכתב אמש ריק פלייר: "אף אחד לעולם לא ישתווה אליך". וכל מי שאהב את הענף הזה בחמישים השנים האחרונות, יודע שפלייר צודק בכל מילה.
