קצת מוזר לומר על שחקן שזכה בשתי אליפויות, ארבע מדליות זהב אולימפיות, שני תארי MVP של סדרת הגמר ואחד של העונה הרגילה, ארבע פעמים מלך הסלים, 15 פעמים אול-סטאר, 12 פעמים אול-פרו - שהקריירה שלו הייתה החמצה, אבל עושה רושם שזו התחושה הנכונה כאשר מדברים על קווין דוראנט.
ברור שהייתה לו קריירת כדורסל מפוארת ושמקומו בהיכל התהילה מובטח מזמן ושהוא קרוב לוודאי ייזכר כאחד מ-25 השחקנים הכי גדולים שאי פעם נעלו סניקרס, אבל הוא היה יכול להיות קובי, מג׳יק, בירד, אפילו קרי. להיזכר כאחד מחמישה או שישה הגדולים בהיסטוריה, מהסיבה שהוא בוודאות אחד מחמישה או שישה השחקנים הכי מוכשרים שאי פעם שיחקו כדורסל. אבל רק דבר אחד עמד בדרכו לעשות את זה: קווין דוראנט. נדייק: ניהול הקריירה שלו.
הוא נבחר במקום השני בדראפט של 2007 (אחרי גרג אודן - שעשה לפורטלנד בלייזרס סאם בואי 2.0; אבל בדיוק), על ידי סיאטל סופרסוניקס זצ״ל, שעברה לאוקלהומה שנתיים לתוך הקריירה שלו. באוקלהומה הוא ביסס את מעמדו לא רק ככוכב הבלתי מעורער של הקבוצה (גם בסגל שכלל את ראסל ווסטברוק, בתקופה אחרת לגמרי בחייו, ואת ג׳יימס הארדן, עימם הצליח להגיע לגמר ה-NBA, רק כדי להינגף מול לברון, בוש ודי ווייד), אלא גם כאחד השחקנים הטובים והייחודיים בליגה וכאחד הסקוררים המגוונים והשלמים והמוכשרים ביותר שראתה הליגה אי פעם. ואז התחילו הטעויות.
קשה לקרוא למעבר שלו לגולדן סטייט, שהסתיים בשתי טבעות האליפות הראשונה שלו, ובשותפות קריטית באחת מקבוצות הכדורסל הטובות בהיסטוריה, טעות, אבל מוסכם על כולם שדוראנט הפך מאחד השחקנים האהובים והמוערכים בליגה לנבל שבחר להצטרף לקבוצה שניצחה את אוקלהומה בחצי גמר המערב ולהפוך אותה לסופר-טים שכדוגמתה לא ראתה הליגה מעולם, כזו שבשורותיה שיחקו חמישה שחקני היכל תהילה ודאיים (קרי, קליי, דריימונד, איגודלה ודוראנט). תקשורת הספורט השתוללה, ובצדק. אוהדי אוקלהומה השתוללו, ובצדק; וחלק אדיר מאוהדי הליגה ראו בווריורס של דוראנט מכונה מפלצתית שנבנתה בדרך לא הוגנת.
הנפילות בברוקלין ובפיניקס
אחרי שלוש שנים, סכסוך מפורסם (שכלל קטטה מכוערת ומתועדת) עם דריימונד גרין, ובעיקר: הרצון להיות כינור ראשון בקבוצה ולא לעולם הסגן של סטף קרי, דוראנט מימש את זכותו לפרי אייג׳נסי ובחר בברוקלין, מכל המקומות, לנסות ולייסד בה קבוצת על חדשה, אשר הפעם תיסוב סביבו. הוא סבל מפציעה קשה בגיד האכילס, שהשביתה אותו לשנה, אבל הוא היה קווין פאקינג דוראנט, והוא היה בן 30 בסך הכל. הפרטנרים שבחר היו הגרועים ביותר שיכול היה לבחור: קיירי אירווינג (שהחריב את הקאבס, את הסלטיקס ואת ברוקלין, במו ידיו), ואת ג׳יימס הארדן (מי שהפך תקליט בקריירה שלו והפך מ-MVP ביוסטון לשחקן שבעיותיו גדולות ממעלותיו).
לפרויקט גויס סטיב נאש, בעבודת האימון הראשונה (והאחרונה) שלו; והכל נראה, בערך רבע שעה, מבטיח מאד. אבל אז החלה ההתפרקות. כצפוי וכידוע מראש. הקבוצה לא הצליחה להגיע אפילו לחצי גמר המזרח (החלש מסורתית מהמערב), נאש פוטר (בדרישת דוראנט), ולמרות שתבע הארכת חוזה - וקיבל - דרש טרייד חודשיים לאחר מכן, ואז עבר לפיניקס, שבדיוק עברה לבעלותו של מאט אישביה (שעל אוזנו לוחש איזאייה תומס, מכל האנשים בעולם), וזה האמין ששילוב בין דווין בוקר, כריס פול (ומאוחר יותר בראדלי ביל), דיאנדרה אייטון (שנבחר לפני לוקה וטריי יאנג בדראפט) ודוראנט הוא שילוב שיביא אליפות ראשונה לקבוצה ממדינת המדבר, אריזונה. ובכן, גם כאן: פחות עבד.
לאחר שלוש שנים נוספות (ועוד פציעה קשה), החליט אישביה, בקיץ הנוכחי, לוותר על דוראנט ולצאת לדרך חדשה. מהחוזה של ביל הוא לא יצליח להשתחרר (61 מיליון דולר יקבל ביל השנה, על שלושים משחקים לכל היותר; הוא ייפצע הרי בחלוף חודש), אבל דווין בוקר הוא אבן פינה סבירה לנסות ולבנות סביבה משהו חדש. דוראנט דרש טרייד וקיבל את מבוקשו. הרוקטס קפצו על המציאה, ויתרו על ג׳יילן גרין ועל דילון ברוקס, וקיבלו את דוראנט בטרייד סיבובי שכלל שבע (!) קבוצות, לראשונה בהיסטוריה.
מבחן האופי
דוראנט יהיה בספטמבר בן 37, ואפשר להעריך שיש באמתחתו עוד שנתיים ברמה של 25 נקודות במשחק, בתקווה שלא יפצע. הסגל של יוסטון הוא אולי העמוק והמבטיח ביותר במערב, ואימה אודוקה הוא אחד מחמישה המאמנים הכי טובים בליגה לדעתי. וכך שאליפות עם יוסטון תסיים את הקריירה של דוראנט עם סימן קריאה, אבל שנתיים נוספות של קטטות טוויטר, יחסים מורכבים עם התקשורת, עם חבריו לקבוצה, עם המאמן וההנהלה, ודוראנט ייכנס למועדון המפוקפק על שם קיירי אירווינג - כישרון של פעם בדור, אבל מישהו שאישיותו מונעת ממנו להיות גדול באמת.
דוראנט לא צריך להוכיח לאיש שום דבר בהיבט של כדורסל. הוא ענק על זמני, וכל רגע במחיצתו יתרום לכל שחקן ביוסטון רבות. לא, המבחן של קווין דוראנט יהיה מבחן אופי ואישיות. האם יצליח - סוף-סוף - להשקיט את השדים בראשו, להיות מנהיג בוגר, יציב, מייצב וסוחף עבור הקבוצה הצעירה והמוכשרת להפליא שנבנתה בטקסס (שם שיחק שנה אחת במכללת טקסס אליה הוא מסור עד היום), ויגרום לה למיצוי פוטנציאל, או ששוב ייכנס בו הקווין דוראנט והוא יצליח לקלקל לעצמו ולכל מי שסביבו.
הוא היה יכול לזכות בחמש אליפויות בקריירה שלו (לפחות ארבע עם הווריורס) ולהיזכר בנשימה אחת עם קובי, אבל אם יצליח לאסוף את השלישית, זו בוודאי תהייה החשובה ביותר בחייו, וזאת שתביא את ספר המורשת שלו לסוף טוב. ומגיע לו סוף טוב. מגיע לכל מי שאוהב כדורסל לצפות בסוף טוב לסיפור של קווין דוראנט.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו