1. מיותר לציין שפציעות הן חלק מהמשחק, ושאין קבוצה שהגיעה רחוק שלא סבלה בפלייאוף הזה מפציעה משמעותית לשחקן משמעותי (אופס, בעצם, אוקלהומה לא סבלה); אבל לאבד את השחקן הכי חשוב שלך, ומי שאמור להיות לא רק ההבדל ביכולת, אלא בעיקר ההבדל באישיות הווינרית ביניכם, אחרי 7 דקות לתוך המשחק הכי חשוב בתולדות המועדון, זה אכזרי, מאד אכזרי. וכמובן שאין אליפויות עם כוכבית לצידן - אליפות היא אליפות היא אליפות - אבל כל מי שצפה בסדרה הזאת יודע שאם טייריס הליברטון היה שותף למשחק הזה במלואו, התוצאה בו הייתה אחרת. לא בהכרח ניצחון לאינדיאנה, אבל בוודאי משחק צמוד בהרבה.
2. אבל זה מריח כמו קינה בכיינית של לוזר שמסרב להכיר בכשלונו לנחש ולחזות את תוצאת הסדרה. ובכן, אין ספק שיש גם מרכיב לוזרי-בכייני במילים האלה, ואם ככה, וכבר עלינו על הסוס, בואו נדהר עליו: אוקלהומה היא אחת מאלופות ה-NBA הפחות מרגשות, מרשימות ומסעירות שנראו כאן. היא אחת הצעירות ביותר, אז אולי בכלל מדובר בתחילתה של שושלת (אני מסופק אם בעידן תקרת השכר ומעמד השחקן בליגה אפשר בכלל לבנות שושלת משמעותית), ואת האליפות הזאת נזכור כחוליה הראשונה בשרשרת של העשור הכחול.
אבל, כאמור, אני מסופק מאוד. המערב צפוי להתחזק מאוד בקיץ, ואוקלהומה תגלה שלזכות בתואר קל יותר מאשר להגן עליו. אז האליפות הזאת שלה בטאבו, אבל מיקומה וחשיבותה ומדד האיכות שלה בפרספקטיבה היסטורית? לא משהו יוצא דופן. אלופה ראויה, בפלייאוף בינוני פלוס, בעידן של חילופי דורות בליגה.
3. שני הנתונים הסטטיסטיים שמספרים את סיפור הניצחון של הת'אנדר הלילה? 7 איבודי כדור להם מול 21 לפייסרס. חטיפות? 6 לפייסרס, 14 לאלופה. ובעברית: ה-ג-נ-ה. המכונה האתלטית הכחולה הפעילה את אם כל הפצצות שלה: משחק ההגנה הכי טוב שלה בפלייאוף הזה. וכאשר זה קורה בבית, במשחק 7, מול קבוצה שהכוכב שלה בחוץ - זה עושה את העבודה.
4. שיי גילג'ס אלכסנדר נכנס למועדון מאוד מאוד נדיר, של שחקנים שזכו ב-MVP, במלך הסלים וב-MVP של סדרת הגמר. רק קארים עבדול ג'באר ומייקל ג'ורדן עשו זאת לפניו. אין מה לומר - עונה היסטורית, של שחקן שקנה את מקומו בהיסטוריה של הליגה. ואם מותר רק עוד קורטוב חמיצות הבוקר: בעיניי ניקולה יוקיץ' הוא ה-MVP של העונה הסדירה, אבל גילג'ס אלכסנדר עשה דבר שכוכבים גדולים בהרבה ממנו בתולדות הליגה לא הצליחו לעשות, אז ערימה של כבוד. הוא מיקם את עצמו במקום השני ברשימת השחקנים הכי טובים בליגה כיום, אחרי הג'וקר, ולפני יאניס אנטטוקומפו ולוקה דונצ'יץ'. אף אחד מהם לא אמריקאי, אגב.
5. אינדיאנה כמעט וכתבה את אחד מסיפורי הסינדרלה הכי יפים בתולדות הליגה הזאת, אבל היא תיזכר, כמו הקבוצה של רג'י מילר והחבורה, כאחת שכיף מאד לעודד ולרצות בהצלחתה, אבל גם ככזאת שלמרות הקסם לא הצליחה להשלים את המהלך. בשנה הבאה גם המזרח יראה אחרת, אבל נדמה לי שהפייסרס מסוגלים לשמור על מעמדם בפסגה, בגלל כל הסיבות שהביאו אותה עד הלום. זה, כלומר, אם הפציעה באכילס של הליברטון אינה צפויה לזלוג עמוק לתוך העונה הבאה.
6. תם ונשלם. זה היה פלייאוף בינוני ברמתו, עם דרמה לא רעה. אלופה ראויה ומוצדקת, ללא ספק. אלופה שאיש לא האמין שתצליח לעשות זאת בתחילת העונה, אבל כזאת שהוכיחה שהליגה הזאת יודעת לתגמל אתלטיות והיברידיות ועומק. וזה הכיוון של הליגה. וקבוצה שלא תלך בו - ללא קשר לזהות ולגודל של הכוכבים שלה - לא תזכה להגיע לסדרת גמר. בטח שלא לזכות בתואר.
