הפלייאוף שבר עוד שיא. הפעם זה לא היה שיא איכות, אלא שיא של דרמה. הפועל ירושלים ניצחה את המשחק הזה עם הרבה יותר אופי מכדורסל. האופי הזה יכול להיות שווה צלחת ביום ראשון. האדומים ניצחו למרות מחצית ראשונה רעה מאוד שהייתה צריכה להיגמר ב-15 הפרש למכבי תל אביב, הם ניצחו למרות 6 מ-35 לשלוש (17 אחוז), למרות 14 החטאות עונשין ולמרות פיגור שתי נקודות 1.8 שניות לסיום.
אם אחרי כל המספרים האלה יורדת מנצחת, סימן שהיא עשויה מחומר קשיח מאוד. מעבר לזה יש לה מאמן שהפתיע בקור רוחו למרות היותו בתחילת הדרך ונחשב חסר ניסיון. עצם העובדה שירושלים רחוקה 40 דקות מאליפות רשומה על שמו של יונתן אלון.
התרגיל שעשתה ירושלים 1.8 שניות לסיום והביא אותה להארכה זה קודם כל הוא. כולם ציפו שהכדור יגיע לג'ארד הארפר, אז הארפר משך את כולם ורועי הובר הלך לג'סטין סמית' מתחת לסל בגב ההגנה והסנטר כפה שוויון והארכה.
אלון לא נבהל ולא נלחץ. משחק כמו שהקבוצה שלו שיחקה אתמול עם אחוזי הקליעה הנוראיים יכול להביא מאמן לאובדן עשתונות. אלון לא ויתר, שמר את החבורה שלו חיובית כל הזמן. אם השחקנים שלך רואים שאתה לא מאבד את זה גם הם לא יאבדו את זה. אלון הוכיח שהוא בנוי מחומרים שיכולים להפוך אותו למאמן גדול. אלון צריך להישאר בירושלים בעונה הבאה בלי קשר לתוצאה ביום ראשון. הוא הרוויח את זה ביושר.
מהצד השני, עודד קטש שהוא המודל של אלון שהיה עוזר שלו, לא הבריק בלשון המעטה בדקות הסיום. השילוב המוזר של רפי מנקו בדקות הסיום, ג'ון דיברתולומאו שלא שיחק במאני טיים, ההתעקשות על ג'ימי קלארק שהיה אתמול גרוע (2 נקודות ו-6 איבודים) והכיסוי הגרוע בסל של סמית' שכפה הארכה (איך יכול להיות שרוקאס יוקובאיטיס שמר על סמית'?). כל זה עליו. קטש שנוהג להכתיב מה שקורה על הפרקט טעה פעם אחר פעם בדקות הסיום ובסופו של דבר נכנע לתלמיד שלו.
משחקים מהסוג הזה מביאים גיבורים לא צפויים. יוקובאיטיס כמעט השלים דאבל שרשום על שמו (היה מצוין גם בניצחון על ירושלים בגמר הגביע) במפגן מרשים בדקות הסיום, אבל מי שגנב את ההצגה היה סמית'. זה לא רק הסל שהבטיח הארכה. 20 נקודות, 8 ריבאונדים ו-10 פעמים שהלך לקו. אם לא החטאות העונשין שלו זה היה מושלם. גם ככה הוא הפתיע את כולם והיה האקס פקטור המושלם. על הארפר שהתעלה בדקות האחרונות כשהוא על רגל אחת בגלל פציעה אנחנו כבר לא מדברים.
