ברוכים הבאים ל-NBA החדש: אוקלהומה סיטי ואינדיאנה משחקות כדורסל אחר

נדמה שאפשר להכריז זאת באופן רשמי: תם עידן הסופר-טים ב-NBA. לאחר כמעט שני עשורים שבהם הנחת היסוד השולטת בליגה הייתה שצריך לפחות שני כוכבי-על (ולעתים אפילו שלושה) כדי לזכות באליפות, הגיעו דנבר ובוסטון – שתי האלופות האחרונות – ולימדו אותנו שאפשר לקחת טבעת גם עם כוכב-על אחד בלבד (ניקולה יוקיץ' וג'ייסון טייטום), ועם הרכב של שחקנים טובים מאוד סביבו.

גם אינדיאנה ואוקלהומה סיטי מציגות מבנה דומה – כוכב-על אחד בלבד (שיי גילג'ס-אלכסנדר וטייריס הליברטון – אם בכלל ניתן להגדיר אותו ככזה) וצוות מסייע איכותי.

הסופר-טים מתה, ואת מקומה תפס קונספט חדש: עומק. רוטציה של תשעה עד עשרה שחקנים שמסוגלת לשמור על רמת הגנה גבוהה לאורך ארבעה רבעים, ובעיקר – לא לאבד גובה התקפי כשהחמישייה הפותחת נחה.

הנה הרוטציה של הת'אנדר: שיי, ג'יילן וויליאמס (אחד ושתיים), איזאיה הרטנשטיין, צ'ט הולמגרן, לו דורט, אלכס קארוסו, ארון וויגינס,איזאיה ג'ו וקייסון וואלאס. עשרה שחקנים, כאשר אף אחד מהם – כשכולם בריאים – לא יורד מתחת ל-12 דקות למשחק בממוצע.

והנה הפייסרס: פסקל סיאקם, הליברטון, מיילס טרנר, אנדרו נמבהארד, ארון ניסמית, אובי טופין, בן שפרד, טי. ג'יי מקונל, תומאס בראיינט ובנדיקט מאת'ורין. גם כאן, עשרה שחקנים, והדקות הממוצעות הנמוכות ביותר שייכות למאת'ורין – עם 13 בלבד.

הרוטציה של הסלטיקס כללה 7 שחקנים; של דנבר – 7-8; הניקס – 7-8; הלייקרס – 7. וכן הלאה. כל הקבוצות הללו מצאו את עצמן מותשות כבר באמצע הסדרה, עם כוכבים שחוקים מעומס דקות בלתי סביר (ד"ש לג'יי.ג'יי רדיק, לוקה, לברון וריבס), ועם יכולת מוגבלת לייצר הגנה משמעותית בדקות האחרונות – בעיקר בשל עייפות.

דומות מאוד אחת לשנייה

אוקלהומה סיטי ואינדיאנה דומות מאוד זו לזו. למעשה, הן כמעט תמונות מראה אחת של השנייה: קבוצות שכוחן בא לידי ביטוי בכוח אש התקפי משמעותי (שתיהן מובילות את הפלייאוף בנקודות למשחק), וביכולת לשמור לאורך כל ארבעת הרבעים.

הגישה שלהן כמעט סוציאליסטית: יש היררכיה, אבל היא אינה דרמטית. הת'אנדר מסוגלים לשחק כדורסל אפקטיבי גם כשהחמישייה השנייה משחקת לצד שיי או וויליאמס; וגם הפייסרס שומרים על רמה תחרותית כשסיאקם או האליברטון נחים.

לעומתן, בדנבר – כל דקה בה יוקיץ' לא על המגרש היא סכנה מוחשית. הניקס מתקשים מאוד ללא ג'יילן ברונסון. הלייקרס ובוסטון? כמעט בלתי תפקודיים בלי הכוכבים על הפרקט. הפער הזה מתבטא במיוחד בדקות הסיום: כשאצל בוסטון ולוס אנג'לס מדובר בהילוך אחורי ובשחיקה, אינדיאנה ואוקלהומה סיטי ממשיכות ללחוץ על הדוושה – ובעיקר בהגנה.

הת'אנדר והפייסרס נבנו לרוחב ולא לאורך – מתוך הבנה שהעונה ארוכה מדי, והפלייאוף שוחק מאוד פיזית. לכן, פציעה של טייטום, בראון או לברון עלולה לחרוץ גורל של קבוצה; אבל היעדרות של שיי או האליברטון, כשלעצמה, לא מבטלת את סיכויי קבוצתם לשים 100+ נקודות על הלוח, ולהשאיר את היריבה מתחת לרף הזה.

אני מאמין שנזכה לסדרה משובחת – שישה משחקים לפחות. רמת הכדורסל צפויה להיות הגבוהה ביותר שראינו העונה, פשוט כי שתי הקבוצות העמוקות ביותר ייפגשו.

היתרון של אינדיאנה

הסטטיסטיקה נוטה לטובת הת'אנדר, אבל הפייסרס משתפרים ממשחק למשחק – והם מגיעים לגמר בלי תחושת אנדרדוג, אני משוכנע. במשחק המכריע מול הניקס, קרלייל שיחק לחץ מלא על ברונסון ושיסה בו את נמבהארד האתלטי והפיזי. התוצאה? המשחק הסטטיסטי הכי חלש של ברונסון בפלייאוף, דווקא כשניו יורק הייתה צריכה אותו בשיאו.

סביר מאוד שנראה את קרלייל שולח לסירוגין את נמבהארד, מקונל וניסמית ל-48 דקות של לחץ רצוף על שיי. לא רק שזה יישחק אותו – לשלושתם יש יחד 18 עבירות להפעיל לחץ פיזי כבר מהפתיחה. אם הפייסרס יצליחו לשמור על אינטנסיביות כזו לאורך 48 דקות – הם ינצחו את הסדרה, ורק בגלל דבר אחד: הרוטציה העמוקה.

למעשה, יחס הפלוס-מינוס של החמישיות השניות יהיה חשוב בסדרה הזו לא פחות משל הראשונות. הדקות של קארוסו, וויגינס ו-וואלאס חשובות בדיוק כמו אלה של הולמגרן, וויליאמס והרטנשטיין.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

ברוכים הבאים ל-NBA החדש. העתיד מתחיל רשמית בסדרה הזו – ושמו: עומק.