אז עם מה להתחיל, מההתחלה או מהסוף? מהברדק המטורף בכניסה לבלומפילד או מהפרטאץ' המגוחך בטקס הענקת הגביע? זה היה ערב כל כך הזוי, שהדבר היחיד בו שנראה תחת שליטה היה הטיל הבליסטי ששוגר מתימן, והכניס קצת רוגע למרחב המאוד לא מוגן.
ברגעים האלה לפחות, כולם ידעו איך להתנהג ומי מושך בחוטים. או בחותים.
אז נתחיל כשעתיים וחצי לפני הפתיחה. נחיל אוהדי בית"ר ירושלים הסתער על האצטדיון והחל לטפס על הגדרות והקירות, ומשם פנימה. כל ממזר - ספיידרמן. המשטרה הודיעה מראש על היערכות מוגברת, אבל בפועל זה נראה כמו סצנה שהתרחשה ממש לא רחוק משם, בסרט "השוטר אזולאי".
במקרה ההוא, הפושעים עשו הכל כדי לשתול רמזים שיסייעו לשוטר החביב עליהם לתפוס אותם, עד שהצליחו. אתמול, למשטרה היו מספיק רמזים – מהגמר הקודם בהשתתפות בית"ר - והיא הופתעה. "הייתה פה הסתערות המונית, רבתית", הסביר מפקד מרחב איילון, תת ניצב דניאל חדד, שכוחותיו הפכו לניצבים חסרי אונים.
גם במאי 2023, מול מכבי נתניה בסמי עופר, המשטרה התריעה שיהיו בדיקות קפדניות, וקראה לאוהדי בית"ר להקדים הגעתם. הם אכן הקדימו, והתפלחו לאצטדיון בקלי קלות. בסיום, כשקבוצתם זכתה בגביע, הם גם פרצו לדשא בקולי קולות, פירקו את השערים, לקחו לעצמם מדליות והבריחו את האזרח מספר 1, כי מי בכלל סופר אותו?
ההפקרות הייתה כמובן בחסות ההתאחדות. בדיוק כמו המשטרה, אז כמו אתמול, שינו זוארץ והמל"ל שלו הופתעו לחלוטין. מי יעלה על הדעת שאוהדים הצהובים-שחורים לא יצייתו להנחיות? הם הרי באו מדורטמונד.
זה גם מה שקורה כשההתאחדות לוקחת לעצמה אלפי כרטיסים – לעסקנים, מקורבים, פקידים, חצרנים ושאר אוכלי חינם שאת שמותיהם וכמותם המדויקת היא מסרבת לגלות – על חשבון אוהדים שמוכנים לעשות הכל כדי לצפות ברגע השיא של קבוצתם. אפילו לשלם עבור כרטיס.
בשעה טובה הגענו למועד פתיחת המשחק, לא לפני שכבוד הנשיא יצחק הרצוג נשלח ללחוץ את ידי כל השחקנים, השופטים, ועשרות הילדים שעמדו לפניהם. למה לעזאזל? הרי כולם, חוץ מהילדים, ילחצו לו ידיים גם בסוף.
הטקס הוקדש לחללי ולפצועי צה"ל, ולזכרו גדי קינדה ז"ל, אבל גם ברגעים היפים והמרגשים האלה היו חייבים לדחוף למגרש חסויות ופרסומות. כולל מכונית צעצוע של יצרנית רכבים חשמליים, שלקח זמן להתניעה, לפני שהבהילה את כדור המשחק לשופט יגאל פריד. שום קשר לשופט העבר הידוע, אוטו פריד.
ובמעבר לא ממש חד - לסיום. לא מעט מעמדי הענקת גביע שודרו לאחרונה מרחבי העולם, בכדורגל ובכדורסל, אבל אף אחד מהם לא התקרב אפילו לקרקס המטורלל אמש בבלומפילד. שחקני שתי הקבוצות, על צוותי האימון שלהן, הפיזיותרפיסטים, המנטאליסטים, הסקאוטים, אנשי המשק והלוגיסטיקה, טיפסו לבימת הכבוד במעלה היציע. שם הם נאלצו ללחוץ את ידיהם של לא פחות מתשעה אנשים.
מימין לשמאל: ראש עיריית ירושלים משה ליאון, בעלי המפסידה ברק אברמוב, יו"ר הטוטו שבתאי צור, יו"ר ההתאחדות זוארץ, הנשיא הרצוג, שר הספורט מיקי זוהר, בעלת המנצחת אלונה ברקת וראש עיריית באר שבע רוביק דנילוביץ'. רק יו"ר הסוכנות היהודית היה חסר, להשלים מניין.
אלה היו תמונות שכמותן לא זכורות מאז חלום יעקב. רק שבמקום מלאכים שעלו וירדו מן הסולם שראשו בשמיים, היו אלה שחקני וצוותי שתי הקבוצות, כולל שופטים ומלווים מטעם ההתאחדות, שטיפסו במשך דקות ארוכות במדרגות המוליכות למדליות, ומשם בחזרה לדשא.
בשני הכיוונים, משני הצדדים, עמדו אוהדים של שתי הקבוצות, וכיבדו בצ'פחות את כל השחקנים והמאמנים שעשו דרכם למעלה ולמטה. כמה צעירים שלבשו אפודים צהובים, נישקו את הגביע ועשו איתו סלפי. על האפודים האלה היה כתוב בגדול: "אבטחה".
את ההנפה עצמה חגגו בערך 50 אנשים על הדשא, לצלילי להיטו של ששון שאולוב: "עוד יותר טוב", שבית אחד מתוכו התאים בול לאירוע: "והשם הוא גם ראה את הרצון שהיה לי, שניסיתי לא אמרתי נואש / רואה בביזיון שלי במר, שהרגשתי איך התחלתי כל פעם שוב מחדש". רק אות אחת הייתה חסרה שם:
רואה בביזיון שלי בגמר.
