זאת הייתה עונה עלובה לכדורגל הישראלי, ששברה שיאים שליליים: הכי הרבה כרטיסים אדומים, קבוצות שהבקיעו פחות מגול למשחק, 800 אוהדים למשחק בפלייאוף התחתון, ושיפוט גרוע שלא זכור כמותו בשתי הליגות הראשונות.
מחוץ למגרש נרשמו שיאי אלימות בין אוהדים ובין אוהדים לשוטרים, ובעיקר משחקים שלא הגיעו לסיומם. ועוד לא דיברנו על עירוני קריית שמונה ועירוני טבריה, שמי יודע מתי ישחקו בבית, עניין סטנדרטי בליגת העל. שר הספורט נאלם, השר לביטחון לאומי נעלם בטדי בואכה לה פמיליה. הספונסרים ברחו, התקציבים ירדו, והמלחמה המשיכה לתת אותותיה, לצערנו.
מעל כל זה, מכבי ת"א התנהלה בספרה אחרת: התקציב הכי גבוה, הניהול הטוב ביותר, המאמן הזר ששוב הוכיח כי בזמן שכל המאמנים האחרים עסוקים בלדקלם "בעזרת השם" - הוא מאמין בשחקנים שלו. וכמובן, ערן זהבי אחד, שיכול לשחק כדורגל ברמה המקומית גם עוד שלוש שנים ולהכריע משחקים.
מכבי ת"א זכתה באליפות שנייה ברציפות, ותמשיך לזכות גם בשנים הבאות - ובצדק: הפועל ב"ש הוציאה מים מהסלע, אבל זה מה שיש לה לתת, מכבי חיפה היא מועדון שדורש שיקום וטיפול מהשורש, שמי יודע כמה שנים הוא ייקח. בית"ר ירושלים היא קבוצה לגביע ולא לליגה, ועם חזרתה של הפועל ת"א לליגת העל אולי נקבל קצת צבע אחרי עונה אפורה. לא הייתי בונה על זה.
מדובר בליגה של חמש קבוצות במקרה הטוב, ואחת מהן היא הספסל של מכבי ת"א. שאר הקבוצות הן תפאורה לא רלוונטית עם פערים אדירים, כלכלית וברמת העניין. מישהו זוכר בכלל שהפועל חדרה ומכבי פ"ת ירדו ליגה?
אם יש דבר אחד שניקח מהעונה הזאת שהיה גדול מהמשחק, זו ההבנה שגם כשהוא בינוני להחריד ומביך לפרקים - הכדורגל היה הדבר הזה שהחטופים, החיילים והפצועים חיכו לו, והוא הדבר שגרם להם אושר ונחמה ברגעים הכי קשים.
נקווה שבעונה הבאה נחזור לשפיות של פעם, בלי טקסים קורעי לב ועם החטופים בחזרה בבתיהם ולידנו ביציע. ואולי אז, אחרי שנתיים, נוכל להתעסק שוב אך ורק בכדורגל - דבר שכל כך קשה לנו לעשות.
