הניו יורק ניקס הוא מועדון כדורסל בינוני-מינוס במונחים היסטוריים של ה-NBA. שתי אליפויות מאז הקמת הליגה, שישה גמרים, ורשימת כוכבים שאף אחד מהם לא מדגדג אפילו את רשימת עשרים השחקנים הגדולים בכל הזמנים. וולט פרייז’ר, פאט יואינג, ברנרד קינג, ארל מונרו, ג’ון סטארקס, ג’יילן ברונסון — וזהו, בערך.
אם נשווה את המועדון למשל לקבוצות כמו מילווקי, קליבלנד, פורטלנד, סיאטל או למיאמי — נסכים שהיא, במקרה הטוב, שקולה להן במעמדה בליגה, ובמקרה ההוגן יותר, נופלת מכולן. ועם כל זה: אין בליגה (וכנראה גם בקרב אוהדיה בעולם ובישראל) חבורת אוהדים כה שחצנית, כה מנותקת מהקשר ומחיבור למציאות של הקבוצה שלהם, ובעיקר — כה רועשת בקשקשת שהיא מברברת בתקשורת, ברחוב וברשתות החברתיות.
הסיבה לכך פשוטה: ניו יורק, העיר. כולם נושאים אליה עיניים, ומאיזו סיבה שאינה מובנת לי באמת, ה"מדיסון סקוור גארדן" מכונה ״המכה של הכדורסל״. אין לי מושג מי מוחמד במשל הזה, אבל אם ה-MSG הוא מכה, האיסלאם הוא דת בשקיעה.
אוהדי הניקס מזכירים לא במעט את האוהדים המגוחכים של נבחרת אנגליה בכדורגל, אשר בכל פעם שהנבחרת הבינונית עד ייאוש הזאת מגיעה לרבע גמר בטורניר כלשהו, הם מתחילים — שיכורים מהתחת — לשורר It’s coming home.
ובכן, הוא לא הגיע הביתה מאז שנת 1966, ועם כל הכבוד, גביע העולם או אליפות היורו לא ירגישו בבית לעולם במשרדי ההתאחדות האנגלית, בדיוק כפי שגביע לארי אובריאן לעולם לא ירגיש בבית במשרדי הניקס. בבוסטון? בוודאי. בסטייפלס סנטר בלוס אנג’לס? בהחלט. בשיקגו? כמובן. בניו-יורק? הגביע ירגיש כמו חייזר.
אבל אוהדי הניקס בשלהם. אחרי הניצחון בחצי גמר המזרח (חצי גמר, כולה, כן?) הם יצאו לרחובות לחגוג כאילו היו אוהדי מכבי ב-77'. הלו, מה עם קצת מודעות עצמית? מה עם קצת כבוד עצמי? מה עם קצת פרופורציה? מה עם קצת הכרה בכך שהקבוצה שממול — אינדיאנה — הגיעה לגמר המזרח שנתיים ברציפות, ואיש לא חיפש שם מזרקה לקפוץ לתוכה, ואלף עיתונאי ופרשני כדורסל לא ניתחו את ההישג ההיסטורי כאילו היה לפחות הטריפיט של שאק וקובי?
קבוצה סבירה, לא יותר
הרי אם הניקס היו משחקים בסקרמנטו, סנט לואיס, קנזס, ממפיס, אטלנטה או וושינגטון — איש לא היה מעז, מגודל הפאדיחה, לקרוא לעצמו ״מועדון מוביל וחשוב בליגה״. בכל זאת, גם לאמירה מופרכת צריכה להיות איזו אחיזה במציאות.
הניקס הם סקרמנטו עם השדרה החמישית; הם אורלנדו עם האמפייר סטייט בילדינג. קבוצה סבירה, לא יותר, שגם השנה זכייה שלה בתואר תהווה סנסציה — לא פחות. וממילא היא הפחות טובה ומרשימה משלוש חברותיה לגמרים האזוריים; וממילא הפייסרס יידלגו מעליהם לגמר.
כמובן שזה לא יפריע לאוהדי הניקס לאכול את הראש של כולנו, כאילו הם בדרך לאליפות ה-18. אז לא, אוהדי ניקס: לסלטיקס וללייקרס ביניהן יש 35 אליפויות. לפיסטונס — 3. לשיקגו — 6. אלה מועדוני כדורסל מפוארים, עם מסורת, ועם זכות להסתובב זחוחים ברחוב. אתם לא שם. אפילו לא בכיוון.
עד לגמר המזרח הבא (בעוד עשרים שנה, אם להסתמך על ההיסטוריה), אתם מוזמנים לחבור לאוהדים האנגלים באיזה פאב — ולהתחרות ביניכם על תואר האוהדים הכי מנותקים מהמציאות בעולם.
