ואלו השמות: מייק ג'יימס, בראד וונאמייקר, אנתוני גיל, לוקה וילדוסה וגם נמניה נדוביץ'.
איפה הימים האלה, איפה – כשבכל חודש מאי פתאום צצו שמות גדולים ממחולל השמות הקבוע של מחלקת המנויים במכבי תל אביב. ועכשיו? נדמה שיש תקלה במחולל הבלתי נגמר שברחוב הירקון. אם עד לא מזמן מכבי תל אביב עוד השקיעה מאמץ בלהכניס תקוות שווא באוהדיה, היום הם נאלצים להסתפק בשחקנים עם אפסייד.
איך אני אוהב את המילה אפסייד.
כששחקן חותם בקבוצה עם ציפיות כמו מכבי תל אביב, ומדברים על האפסייד שלו – תדעו שזו דרך מכובסת לומר: "אין לנו כסף להשקיע, אז בואו נהמר על העיניים היפות שלו". בכל שנה במכבי מחתימים שחקן אחד עם אפסייד – הימור סביר בסגל עמוס, כי לך תדע (וד"ש לקינן אוואנס).
אבל שחקן אחד זה בסדר. חצי סגל עם אפסייד – זה כבר סיפור אחר. ממועמדים מטופ יורוליג ש"בחרו בהצעה אחרת", עברו לשחקני יורוקאפ ש"בחרו" דווקא במכבי על פני שאר אריות היורוליג. בסוף תעלה המחשבה שרוב תקציב הקבוצה בכלל הולך למחלקת היח"צ.
ומי הבין מהר מאוד לאן נושבת הרוח? הסוכנים.
אם פעם, כדי להעלות את ערכו של שחקן מקומי, שמו נקשר למכבי כמו קסם – היום כבר עושים את זה עם הפועל תל אביב כדי להקפיץ מספרים (וד"ש ליובל זוסמן).
אני רק יכול לדמיין כמה זה קשה – לפתוח את אחד מאתרי הספורט ולראות קליקבייט מזדמן בסגנון "גרשון יאבסולה בדרך לישראל?", להתרגש שאולי סוף-סוף המועדון שלך פותח את הכיס – ואז לגלות שמדובר בכלל בקבוצה העשירה, החזקה והדורסנית מתל אביב – הפועל.
אמנם הטור הזה כולו באווירה צינית – כי באמת משעשע לראות איך מנסים למכור פיתה עם שוקולד לאוהדים שהתרגלו לסטייקים – אבל אם אתם אוהדי מכבי תל אביב, הגיע הזמן להתרגל למציאות אחרת. אם בתחילה חשבתם שזה זמני – עופר ינאי, מתן אדלסון ושות'. כי הרי כבר היו כאלה, הם לא באמת שורדים, מכבי תל אביב בסוף תסתדר. אז לא.
זה לא בגלל קורונה או מלחמה. זה פשוט כי לכל דבר יש סוף. ככל שנתרגל מהר יותר למציאות שבה ה-MVP של היורוקאפ מאריך חוזה בירושלים, הרכז הכי טוב ביורוליג מועמד להפועל תל אביב, והמתאזרח של הנבחרת לא גר ליד הים – כך נוכל באמת ליהנות ממציאות חדשה: תחרותית, מעניינת ובעיקר – שוויונית הרבה יותר.
