בממוצע, זו העונה שהופסקו בה הכי הרבה משחקים בליגת העל. הליגה הישראלית, כמו הליגה הסרבית או הרומנית, חלשה ברמתה אך יודעת לספק דרמה, תצוגות קהל של הקבוצות הגדולות ואלימות שוטרים – עולם שני קלאסי. לכל מדינה יש אסון כדורגל גדול אחד ברזומה שלה. לישראל יש את הסיפור הטראגי של אמיר רנד, את אדהם שביטה שנפצע בדרבי התל אביבי, ומאתמול – גם לבית״ר יש אוהדים שרופים ששרפו אוהד.
בבית״ר ימשיכו לבכות שמקפחים אותם וששונאים אותם, אבל זו לא הנקודה. בית״ר אולי הייתה הקבוצה הראשונה בארץ שבה צמח קומץ גזעני ואלים, אך היא לבטח לא נותרה לבד: רק שלשום פרצו אוהדי מכבי נתניה לכר הדשא כדי להתגרות באוהדי באר שבע אחרי ניצחון בדקה האחרונה. אוהדי באר שבע, מצידם, הרסו את תאי השירותים באצטדיון. בחוץ, שוטרים הרביצו לאוהד באר שבע.
איך אמרו לנו כאן? למדנו משהו מהשבעה באוקטובר – הכדורגל השתנה. נו, אם תחזרו על שקר כל כך הרבה פעמים, הוא לא יהפוך לאמת. על כל טקס מרגש למען אמילי דמארי, אתם מקבלים במבצע קריאות "מוות לערבים". על כל מחמאה לספיר ברמן וקבלתה כשווה בין שווים – יש גם מבצע על כאפה משוטר שדואג להסתיר את התג שלו.
המשחק האחרון של העונה יתקיים בין בית״ר ירושלים להפועל באר שבע – גמר גביע המדינה באצטדיון בלומפילד שביפו. הפיאסקו כבר כתוב מראש. אם בית״ר תנצח, אוהדיה יפרצו לכר הדשא, ובוז׳י הרצוג – הנשיא שלנו, למי ששכח – שוב יוברח בבהלה מהדשא, כאילו מדובר במשחק בין אל-אהלי לזמאלק בליגה המצרית. אם בית״ר תפסיד – ניפגש על הדשא ומחוצה לו, לקרבות בין מחנות האוהדים לבין השוטרים.
האם זה מפריע לאוהדי הכדורגל לחפש כרטיסים כמו משוגעים למשחק ולשלם מחירים אסטרונומיים? בוודאי שלא. כמו שכתב פעם מאיר אריאל: מי שנדפק פעם אחת, כבר לא יכול להיגמל מזה.
