איתי מושקוביץ חתם העונה באליצור נתניה, קבוצה שבמדיה הוא עשה לפני כארבע שנים את הפריצה הגדולה בליגה הלאומית. מאז, אחד הכישרונות הגדולים בכדורסל הישראלי, שיחק בליגת העל אצל מכבי עירוני רמת גן, הפועל חיפה והפועל גליל עליון. הוא רק בן 25, אבל כבר עבר ארבע קבוצות שונות בליגת העל.
גם יותם חנוכי, מי שסומן בגילאי נוער בשורה אחת עם דני אבדיה, עבר ארבע קבוצות עד גיל 24. ההשוואות לשחקן פורטלנד בהחלט היו מוגזמות, אבל לכל הפחות, חנוכי אמור היה להיות היום שחקן לגיטימי בנבחרת ישראל – ולא כזה שמקבל אליה זימון בכורה רק בגלל פציעות של תומר גינת ונמרוד לוי. שחר עמיר, שהיה חברו לסגל בהפועל חולון, עבר העונה לגליל עליון כדי לקבל דקות משחק. זה לא כל כך הסתדר לו, אז היום (שישי) אחרי חצי שנה בלבד הוא השלים קאמבק הירואי לסגולים.
רועי הובר, אחד הרכזים הטובים בליגת העל ומועמד לגיטימי להיות חלק מהסגל ליורובאסקט, שיחק בחמש קבוצות שונות מאז 2018, הבוקר הוא עבר להפועל ירושלים, שתהיה התחנה השישית שלו. יפתח זיו עבר כבר שבע קבוצות בישראל, ועוד שתיים באירופה. ולא, הוא עדיין לא בן 30.
הכתובת על הקיר
כל השמות שהוזכרו למעלה הם שחקנים ישראלים טובים, עם רקע בנבחרות הצעירות, עם מספרים לא רעים בכלל בליגת העל. אבל יש מכנה משותף אחד שצועק החוצה מגיליון הסטטיסטיקה שלהם: הקריירה שלכם לא הולכת לשום מקום. אתם לא תגיעו ככה ליורוליג, אתם לא תהיו שחקנים משמעותיים בנבחרת ישראל – ואתם כנראה גם לא תזכו ביותר מדי תארים.
לא מדובר בכישרון מבוזבז, מדובר בכישרון שמתפזר. שחקנים שיכלו לבנות את עצמם לאורך זמן תחת שיטה אחת, צוות אחד, תפקיד ברור אחד – בוחרים כמעט מדי עונה להתחיל מחדש. הם לא עוברים קבוצה כי הם כשלו. הם פשוט זזים. מרצון, מלחץ, בגלל הסוכן, או מתוך מחשבה שזה הצעד הנכון לקריירה.
והם לא לבד – כמעט כל שחקן ישראלי בליגת העל שלא קיבל תפקיד מובהק בקבוצת צמרת – הופך לשכיר חרב. ולא משנה אם הוא בן 21 או 27. התוצאה היא שלא מעט שחקנים ישראלים טובים מגיעים לאמצע או סוף העשור השני לחייהם עם רזומה עמוס, אבל בלי זהות מקצועית ברורה. הם לא רכזים מובילים, לא קלעים, לא שחקני הגנה, לא שחקני שיטה. הם פשוט שחקנים. כאלה שיכולים לתרום, אבל שאי אפשר לבנות סביבם. וזה בדיוק ההבדל בין קריירה סבירה – לקריירה משמעותית.
האחריות מתחלקת
קשה להאשים רק את השחקן צעיר שרוצה דקות משחק. קשה להאשים קבוצה שמחפשת הצלחה מיידית. וכן, קשה לבוא בטענות לסוכן שחייב למקסם חוזה בכל קיץ. אבל אם שחקן ישראלי בן 23 מחליף ארבע קבוצות בארבע שנים, הוא צריך לעשות בדק בית.
ליגת העל אמנם מתגמלת זרים ומתאזרחים יותר מישראלים, אבל בתוך כל זה, שחקן שמאמין בעצמו – חייב לדעת להילחם על מקום. להישאר גם כשלא הולך. להתפתח בסיטואציה אחת ולא לחפש אחרת בכל מחיר.
תסתכלו לדוגמא על הסגל המסתמן של נבחרת ישראל לאליפות אירופה, כמעט כולו מורכב משחקנים שלא רק משחקים באותה קבוצה מספר שנים, אלא הפכו בה לסמלים. תומר גינת ובר טימור סוגרים בהפועל ת"א כמעט עשור משותף, רומן סורקין תכף יסיים במכבי ת"א עונה רביעית, ואפילו המתאזרח – קאדין קרינגטון, קיבל תעודת זהות כחולה מהסיבה הפשוטה, הוא שיחק באותה קבוצה מספיק זמן.
אז נכון, הם השחקנים הכי טובים בישראל, ולכן הם הפכו לברגים משמעותיים בקבוצות הכי טובות בליגה. אבל מצד שני, הם עבדו קשה מאוד כדי לקנות את המעמד שלהם. סורקין לדוגמא, יכל לעזוב את מכבי ת"א אחרי שבעונה השנייה שיחק פחות דקות מבעונה הראשונה. בר טימור, כבר חמש עונות ברציפות מקבל בכל עונה פחות ופחות קרדיט בהפועל ת"א, ועדיין, בגיל 33, הוא יכול להתגאות בעובדה ששיחק לאורך הקריירה המקצוענית שלו רק ב-3 קבוצות.
אז כן, לא יקרה שום דבר אם גור לביא, שעומד להיות המלפפון החם של הקיץ בכדורסל הישראלי, לא יחתום הקיץ במכבי ת"א או הפועל. שתיהן יחכו לו ככל הנראה גם בעונה שאחרי, עם אותם סכומים (או יותר), ואז תהיה לו גם הזדמנות אמיתית להפוך באחת מהן לשחקן משמעותי.
