אין דבר מעציב יותר (בספורט, בוודאי) מאשר לראות כשרון גדול הולך לאיבוד. כשרון גדול באמת שבכוחו להסב לאוהדים ולענף הספורט שנים של התעלות ורגעי שיא, ולהפוך את הקריירה שלו לאחת בלתי נשכחת באמת. אחרי הכל: כמה כישרונות גדולים ב-א-מ-ת נכנסים לתמונת חיינו ומבטיחים לנו אופק כביר ב-א-מ-ת? לא רבים; וכאשר אחד כזה כבר מגיע, מדכא מאוד לצפות בו מהצד עושה כל שבכוחו כדי להרוס לעצמו את הקריירה.
עילוי כזה הוא ג׳ה מוראנט. מי שרק לפני שנתיים וחצי סומן כהבטחה הגדולה ביותר של ה-NBA, וכמי שצפוי להצעיד את הדור הבא אל כס המלכות בעשור שאחרי לברון ג'יימס, סטפן קרי וקווין דוראנט. ההתחלה הייתה מושלמת: בחירה שנייה בדראפט, מקולג׳ קטן (מארי סטייט), נחת בממפיס, אצל הגריזליס - קבוצת כדורסל משוק קטן וצנוע, אשר מעולם לא הצליחה באמת להוות גורם משמעותי במערב ולאיים על הכתר.
תוסיפו את זה לעובדה שממפיס אינה מדינת כדורסל (למעשה, פני הארדאווי, שכיכב במדי אוניברסיטת ממפיס, היה השם הכי גדול שהמדינה הזאת ידעה בתחום הכדורסל), ואת העובדה שמוראנט התברר להיות לא רק שחקן כדורסל אדיר (רוקי השנה בשנתו הראשונה, והשחקן המשתפר של העונה בשנתו השנייה - ללמדכם איזו קפיצת איכות הוא עשה - ואולסטאר החל משנתו השנייה בליגה), כי אם גם קליפ היילייט מהלך, אשר אחת לשבוע ניפק סל בלתי נתפס אחד, אם באתלטיות הנדירה שלו, ואם ביכולת המדהימה שלו לקלוע סלים בלתי אפשריים ברגעי קלאץ׳.
הרס עצמי
שלוש שנים לתוך הקריירה שלו, כשהוא רק בן 22, הוא חתם על הארכת חוזה בגובה 223 מיליון דולר לחמש שנים. וכאן, כמו שאומרים, הכל התחיל להשתבש. מוראנט, כמובן, הוא לא האיש הצעיר הראשון שנדרש להתמודד עם סכום כסף בלתי נתפס, עם תהילה ופרסום וחשיפה ומיליון אינטרסנטים מסביב - אבל הוא לקח את השריטה שהדבר הזה גורם לכולם למקום אחר. מקום של הרס עצמי.
לשחק כדורסל מדהים הוא המשיך, אבל גם להסתובב עם חבר׳ה לא נכונים. סרטון וידאו שלו שר שיר ראפ עם חבר ברכב ומנופף באקדח גרם לכל אורות האזהרה להבהב במשרדי הליגה, שאין דומה לה בהקפדה על תדמית נקייה. דיוויד שטרן ואדם סילבר החליטו באופן מודע להפוך את ה-NBA הזאת לגלובלית, כאשר היא נישאת על הרוח שילדים בכל רחבי העולם יודעים לתת למותג כאשר הם מזדהים אתו. ומכאן: נשק? על רקע שיר ראפ? זו לא התדמית שהליגה מבקשת.
חשוב להבין: תדמית שווה את משקלה בדולרים. ועם הדולרים של הליגה אף אחד לא מורשה להתעסק. גם לא עילוי כמו ג׳ה מוראנט. תוסיפו לכך התקוטטות בינו ובין אביו לשחקני אינדיאנה פייסרס; ותמונה שלו במועדון חשפניות, כאשר שטרות של מאה דולר משמשים שטיח לרגליו ולרגלי החשפניות - ותבינו למה, במהלך של חודש, הליגה החליטה להשעותו לשמונה משחקים ונותני החסות, נייקי וגאטורייד ויתרו על ההסכמים איתו.
ואז בוודאי גם תשערו שמוראנט יבין את המסר וירסן את עצמו. שנאמר: נהפוך הוא. חודשיים לאחר מכן, הוא חזר לאותו הרכב, ונופף באקדח שוב, בסרטון לייב באינסטגרם. וזה כבר נדמה היה לא כמו טמטום, כי אם כמו מהלך חיסול קריירה מכוון.
השעייה מ-25 משחקים (וחורבן העונה של הגריזליס, שבאותה העונה קראה לראשונה תגר על ראשות המערב), תכנית לטיפול בהתנהגות אליה היה מחויב להיכנס; התחלת העונה הבאה עמוק לתוכה, ובעיקר: כאוס אמיתי בקריירה שלו, במועדון, וגם בליגה. ודיבורים גלויים על כך שהקריירה שלו מחוסלת.
טרגדיה ספורטיבית
חודשיים לאחר ששב מאותה השעייה נפצע וסיים את העונה (הקודמת), ולעונה הזאת הוא כבר נכנס עם משהו להוכיח. והוא שב להוכיח לכולנו שהוא אחד הכישרונות הגדולים ביותר של דורו, וגם - שממפיס איתו היא קבוצת צמרת אמיתית. אבל אז, בדיוק כשהיה נדמה שהנה הסתדרו הברגים בראש - קפץ למוראנט הג׳ה.
לפני שבועיים, מיד לאחר שממפיס פיטרה (בצעד משונה מאוד) את טיילור ג׳נקינס, המאמן היחיד שהיה למוראנט מאז שנכנס לליגה, במשחק נגד גולדן סטייט ווריורס, החליט מוראנט לנופף בידו תנועת ירי באקדח, מכל המחוות האפשריות בעולם, כלפי באדי הילד, שחקנה של גולדן סטייט.
הליגה נזפה והזהירה, כמובן, מבועתת מהטמטום של מוראנט, ומה עשה ג׳ה? במשחק הבא, מול מיאמי היט (בו קלע סל ניצחון מדהים ממש על הבאזר) נופף שוב באצבעו אקדח לעבר ספסל היריבה. תגובת הליגה: קנס של 75,000 דולר ואזהרה חריפה. מוראנט בתגובה? ״שייעשו מה שהם רוצים. לי כבר לא אכפת״.
אז זהו, שעושה רושם שלמוראנט באמת לא אכפת. לא מהקבוצה ומחבריו, שעומדים להוריד עוד עונה מבטיחה במורד האסלה; לא מכל הילדים והאוהדים שנושאים אליו עיניים ברחבי ממפיס והעולם; ופחות מהכל - מהקריירה שלו. זה לא סופה של הסאגה, עושה רושם, כי אם רק פרק נוסף בה. אבל אם המחבר של ספר הקריירה של ג׳ה מוראנט הוא ג׳ה מוראנט בעצמו - פרק הסיום בספר הזה כמעט ידוע מראש.
הסיפור הזה משתייך לעולמות הפסיכולוגיה והסוציולוגיה לא פחות מאשר לעולמות הכדורסל והספורט המקצועני - אבל הוא גם סיפור אנושי שמתנהל לנגד עינינו. סיפור שבו כולנו נאלצים לעמוד מהצד ולצפות, בחוסר אונים, במי שקיבל מתנה גדולה ואדיש לאובדנה.
אפשר לראות בכך טמטום, יוהרה, ילדותיות, מבנה אישיות בעייתי, או תוצאותיו של מפגש של אדם צעיר עם עומס וציפיות שמעטים בני האדם שנדרשים לעמוד בהם; אבל אי אפשר לברוח מהתסכול הגדול באמת - ג׳ה מוראנט גוזל מעצמו את הסיכוי להפוך לאגדה; ועל הדרך - גוזל גם מאיתנו גאון כדורסל שמגיע פעם בעשר שנים. ויותר מאשר מכעיס או בלתי מובן, זה בעיקר מעציב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו