בשנת 2020, אחרי ארבע שנים בהן לקח את הסגל הצעיר של הברוקלין נטס למקומות אליהם לא הגיע המועדון הזה מאז המעבר לברוקלין, פוטר קני אטקינסון מתפקידו כמאמן הקבוצה. לא הועיל לו השיפור הדרמטי במאזן, ההשתתפות בפלייאוף, אפילו לא ההפיכה של דיאנג'לו ראסל לאולסטאר.
ברוקלין הצליחה לשכנע את ג'יימס הארדן, קיירי אירווינג וקווין דוראנט להצטרף לשורותיה, ולנסות לקרוא תיגר על הניקס בניו-יורק, ועל המזרח כולו. הניסיון המר של פרוייקט גארנט-פול פירס (להלן: "הטיטאניק 1"), אשר ריסק את המועדון למשך עשור צפונה, לא הכניס במועדון שכל, והם החליטו ללכת על פרוייקט חורבן נוסף (להלן: "הטיטאניק 2"), ולצורך כך נפטרו מאטקינסון, והעמידו על הקווים את סטיב נאש, בתפקידו הראשון - והאחרון - כמאמן NBA.
הארדן, קיירי ודוראנט כבר מזמן לא בברוקלין, והחורבן שהשאיר המהלך הזה ילווה את הקבוצה גם הוא עוד כמה שנים טובות. אבל מי שלא רצה את אטקינסון בדלת הקדמית של קבוצת כוכבים, פגש אותו נכנס מהדלת האחורית של קבוצת הכדורסל נעדרת השאיפות האמיתיות - הקליבלנד קאבלירס.
עשה קסמים
אטקינסון, שהגיע השנה, לאחר שהחליף בתפקיד את ג'יי. בי ביקרסטאף, עשה בדיוק את מה שעשה בברוקלין: הוציא מהסגל שלו מאה ועשרה אחוזים מהפוטנציאל. הקבוצה התחילה לשחק הגנה. ההיררכיה בסגל נעשתה ברורה לפתע: דונובן מיטשל התבקש להיות באטמן, דאריוס גארלנד ואוון מובלי בתפקיד רובין, וג'ארט אלן ומקס שטרוס השחקנים המשלימים, שיודעים בדיוק מה מקומם.
ההתקפה עברה לסגנון משחק של פיק אנד רול גבוה בין גארדים, ופיק אנד רול נמוך ומסירות בין מובלי לאלן. מספר הזריקות לסל למשחק עלו ב-10%, אחוזי הקליעה משתיים השתפרו ב-3% והזריקות לשלוש ב-2.5% אחוזים. הסכום המצטבר של הסטטיסטיקה הזאת הוא שמונה נקודות יותר בממוצע למשחק, וההתקפה הטובה ביותר בליגה - יותר אפילו ממכונות ההתקפה המשוכללות של בוסטון ואוקלהומה.
המאזן? בהתאם. 15:60, עד כה. עם אופק של בין 65 ל-67 ניצחונות בעונה, שיפור של 14-16 נצחונות בהשוואה ל-51 של העונה שעברה, והישג שיא של המועדון, בכל הזמנים, כולל עונת האליפות ההיסטורית עם לברון.
מי שלא האמין שאטקינסון מסוגל להוביל את הארדן, קיירי ודוראנט למאזן שיא במזרח, נאלץ לצפות בו עושה זאת עם מיטשל, מובלי וגארלנד. אבל נניח לטמטום של ברוקלין ונשוב לקליבלנד ולשאלה, האם הם קבוצה לגמר NBA, ואולי אפילו לאליפות?
על פניו - למה לא? הקאבס משחקים כדורסל מצוין. המאזן שלהם מול קבוצות במזרח עומד על 87% הצלחה, ובוסטון חטפה מהם בראש פעמיים במפגשים הישירים ביניהן. מיטשל, מובלי, אלן, גארלנד ושטרוס, משחקים, כל אחד, את הכדורסל הכי טוב בקריירה שלהם, ומהספסל עולים טיי ג'רום, דיאנדרה האנטר ודין ווייד, ומחזיקים מצוין מול כל הרכב מחליפים בליגה. ההצלחה מדביקה את כולם, וניכר שהבטחון שלהם בעצמם ובמאמן מתחזק וגובר עם כל חודש חולף.
האבל הגדול
אבל, וזה כבר אבל גדול: מעטים מאוד המקרים שקבוצות שנוסקות לראשונה בעונה הסדירה מצליחות לתרגם זאת לפלייאוף מצוין באמת. את הסיבוב הראשון הם יעברו בקלות יחסית, קל לשער, אבל בשני כבר ימתינו להם הניקס, אינדיאנה, או מילווקי. קבוצות משופשפות בהרבה מהן, עם ניסיון פלייאוף וצלקות הכרחיות של בגרות.
בגמר המזרח - אם יגיעו אליו - תמתין, כנראה, האלופה - בוסטון - שחזרה לשחק בחודש האחרון כדורסל ברמה של השנה שעברה. שלוש סדרות של שבעה משחקים הן אירוע מורכב בהרבה, פיזית ומנטלית, מחודש של עונה סדירה. הקבוצות המנוסות יודעות לעשות התאמות ממשחק למשחק, ובדקות האחרונות של משחקים צמודים, אין תחליף לניסיון. וכזה אין לאף שחקן בהרכב של קליבלנד, להוציא שטרוס, מהקדנציה שלו במיאמי, ולטריסטן תומפסון, שמשמש העונה על תקן קמע הרבה יותר מאשר כשחקן משפיע.
אטקינסון גם הוא נעדר ניסיון בפלייאוף, ולמרות שהאורקל ארינה בקליבלנד הוא אחד המגרשים הביתיים ביותר והרועשים ביותר בליגה, למדנו בשנים האחרונות שביתיות לא מבטיחה שום דבר, לאף קבוצה.
לאן תגיע קליבלנד בפלייאוף הזה? אני מהמר על גמר מזרח והדחה מול בוסטון. אבל גם הדחה בסיבוב השני מול הניקס החזקים, או אינדיאנה המתגבשת והמשתפרת מאוד, ריאליות מאוד.
כמובן שאפשר שהקאבס יצליחו לשמור על רמה גבוהה של תחרותיות ויעילות בהתקפה למשך חודשיים ויפתיעו את כולם, אבל הכלל הוא שקבוצות מוכרחות להפסיד פעם או פעמיים לקבוצות מנוסות מהן, לפני שיעשו את קפיצת המדרגה למאבק אמיתי על התואר.
שכר לימוד הוא שכר לימוד, וקליבלנד תצטרך לשלם אותו השנה; אבל העתיד נראה מאוד מאוד ורוד; ובשנה הבאה, השנה האחרונה של לברון ככל הנראה, זה יהיה גם סמלי וגם אירוני אם קליבלנד תזכה באליפות. ואלוהי הכדורסל, כזכור, אוהב סיפורים טובים. וזה יהיה סיפור נהדר.
