בשבוע שעבר הגעתי לארנה, למשחק חצי גמר גביע המדינה בין הפועל תל אביב למכבי תל אביב ואחד העיתונאים שאל אותי: "כמה היית מוכן לשלם בשביל לעלות לשחק?"
"כלום". עניתי.
שנתיים לתוך הפרישה וגיליתי שיש לי המון מזל. לא סיימתי את הקריירה עם איזו תחושת פספוס, עם געגוע שאי אפשר להחזיר או מחסור לא ברור באדרנלין או דופמין. גילתי אחלה חלופות בעולם העסקי, שלא יכולות לקרוע לך צולבות או לשבור לך את הלב.
האם היה יכול להיות טוב יותר? יש מצב. האם היה יכול להיות רע יותר? בוודאות.
לכן, להבדיל מהמון שחקנים שפרשו, אני מרגיש במקום טוב. שמח עם מה שעשיתי, מצפה לאתגרים שמחכים לי בהמשך הדרך. שמח מהמשפחה, מהעסק ובכללי נהנה מהעבודה הקשה והמפירות שהיא מניבה.
כבונוס התמזל מזלי לקבל במה כדי להמשיך לכתוב ולדבר על הענף שליווה ובנה אותי מגיל 9. רק אכזבה אחת אני קובר עמוק עמוק בתוך הארון הגדול והמורכב הזה שנקרא הקריירה שלי – נבחרת ישראל.
קדטים, טרום נוער, נוער, אולימפית, בוגרים. כלום. לא זכיתי ללבוש את מדי נבחרת ישראל במשחק רשמי וזה הדבר היחיד שצובט לי.
מצד אחד כשאני מספר את הסיפור של איך הגעתי מליגה ארצית לליגת העל, אני מתגאה שלא הצלחתי להגיע לסגל סופי של שום נבחרת, כי הנה תראו – במחזורים שלי (89-90), למעט עמית שמחון, אין מישהו שהצליח יותר ממני.
אבל בתכלס עמוק בלב? אני מתבאס.
אני בא מבית שבו מדינת ישראל היא מעל הכל. ככה חונכתי. אני יודע שזה פחות פופלרי לומר את זה היום, אבל זה מושרש בי ואני גאה בזה. ואיך רציתי ללבוש את מגן הדוד ולייצג את ישראל בתחרות כלשהי. ולא הצלחתי.
נבחרת ישראל היא נקודה מאוד רגישה אצלי. אני לא לוקח ללב יותר מדי דברים אבל כשראיתי שתמיר בלאט, "הנסיך הקטן" של הכדורסל ישראלי, בצירוף מקרים נפצע שוב בגב לפני חלון הנבחרת, התעצבנתי.
תמיד דאגו לעטוף אותו
אני לא חושב שאי פעם היה שחקן כדורסל ישראלי שקיבל את הבמה וההזדמנויות שבלאט קיבל ומקבל. לא בתור ילד בהפועל תל אביב ולא בתור גבר במכבי תל אביב. הכדורסל הישראלי דאג לעטוף את הנסיך הקטן, מהתקשורת ועד המאמנים.
"מה שלברון ג'יימס עשה לאבא שלו, זה כלום לעומת מה שהמעטפת שלו עשתה לי", אמר לי לפני כמה שנים אחד המאמנים שהעז להושיב את בלאט על הספסל.
פציעות גב, בדומה למפשעה, זו הפציעה הכי שכיחה כשלא רוצים לשחק. הייתי בחדרי טיפולים, ראיתי מקרוב, לא תשכנעו אותי אחרת. מהסיבה המאוד ברורה – אי אפשר באמת לבדוק את זה. בלאט לא הראשון ולצערי לא האחרון שיבריז מהנבחרת, אבל אני לא זוכר מקרה כל כך בולט של להשתין מהמקפצה. להיפצע, באותו מקום מסתורי, בדיוק כשיש חלון נבחרת.
מרגיש ששרירי הגב של בלאט ג'וניור לקחו מאוד קשה את הצהרת מאמן הנבחרת, אריאל בית הלחמי, ש"ים מדר הוא הרכז הראשון שלי", כי מאז, במקריות מטורפת, הילד (שכבר לא ילד) לא לבש את גופיית נבחרת ישראל. אותה גופייה שאני, והרבה כמוני, היו מוכנים להקריב המון כדי ללבוש.
יש לי 3 ילדות מדהימות בבית ואתם יודעים מה גיליתי על ילדים? שאם אתה מחנך אותם לחשוב שהכל מגיע להם, הם בטוחים שהכל מגיע להם.
נשלח מכאן כמובן איחולי החלמה מהירה לתמיר בלאט.
