רוץ, מאנה רוץ

צילום: אי.פי // מאנה. לא עוצר להקשיב לרעשי הרקע

השחקן. סאדיו מאנה, כך מספרת הסטטיסטיקה, הוא מלך שערי הפרמייר ליג כשמוציאים מהספירה פנדלים. יש לו 17 גולים במשחק שוטף, אחד יותר מקון אגווארו ושניים יותר מראחים סטרלינג. הנתון הזה מרשים, והוא מלמד משהו על הייחוד של הסנגלי ועל החשיבות שלו במרדף של ליברפול אחר אליפות ראשונה מאז 1990.

בזמן שאחרים עוצרים לחשוב על השלכות ונותנים לראש להשפיע על הרגליים, מאנה לא יודע להיות סטטי. אין לו עניין בבעיטות מ־11 מטר שבהן יש זמן לחשוב על המתרחש - הוא מקבל כדור, מוסר, עושה תנועה, כובש, מתעלם במופגן מהרחש־בחש שסביבו. וזה קריטי, כי בשבועות האחרונים הרחש־בחש הפך לדיסטורשן, והדבר משפיע על הביצועים של שחקני ליברפול.

רק מאנה, שלא עוצר לשמוע דבר, מצליח להפוך את הסיטואציה הלוחצת לטובתו. ב־11 המשחקים האחרונים הוא לא העביר הילוך, כבש 11 שערים, כולם בתנועה בלתי פוסקת, ושלח את ליברפול לרבע גמר ליגת האלופות וחזרה למקום הראשון. את הפנדלים שיבעטו אחרים, העיקר שייתנו לו לרוץ ולחגוג.

הקהל. אם מוציאים ממשוואת הכדורגל נורמות חברתיות, לאו מסי לא היה אומר שלשום "זאת פעם ראשונה שקהל של קבוצה יריבה מריע לי". הרי את מה שעשה בבניטו וייאמרין - גול מרהיב בבעיטה חופשית, שער בפס לפינה והקפצה שלועגת לחוקי הפיזיקה - הוא עשה בעבר בכמה וכמה אצטדיונים, אך באף אחד מהם לא זכה לכבוד שנתנו לו אוהדי בטיס. וזה הגיוני, כי כדורגל הוא לא קונצרט, ואוהדים הם לא ניטרליים. הם באים לתמוך בקבוצתם, וכל מי שמפריע לה הוא בגדר אויב.

את הפער המחשבתי הזה הצליח למחוק שלשום מסי בזכות שני גורמים: הקסם ברגליו, כמובן, ותרבות העידוד של אוהדי בטיס. הם, שרואים את קבוצתם משחקת על פי עקרונות הכדורגל של בארסה, עם מאמן שמעריץ את יוהאן קרויף וסגנון משחק שהוא מחווה למכונה מקטלוניה, יודעים להעריך גדולה שכזאת כשהם רואים אותה.

מצד אחד מחיאות הכפיים שלהם היו הדבר הכי הגיוני לעשות, אבל מצד אחר המחווה הזאת מערערת את המוסכמות. הרי בעולם הכדורגל שחקן יריב צריך להיות יריב מטבעו, אך ברגע שלאו מסי הפך אצטדיון שלם לתיאטרון, לא היה אפשר להישאר אדיש להצגה שסיפק השחקן הראשי.

מסי. "פעם ראשונה שקהל היריבה מריע לי" // צילום: אי.אף.פי

המשחק. במשחק המחשב האגדי "מורטאל קומבאט" מופיעות לצד שני הלוחמים עמודות כוח. הן מתמלאות ומתרוקנות בהתאם למתרחש בקרב, וכשאחד הלוחמים מכה את יריבו לאורך זמן ולא סופג, מופיע על המסך הכיתוב "FINISH HIM". זה רגע מרגש שכל גיימר מחכה לו - מכת המחץ שתפוצץ את המסך, וזה הרגע שאיתו הגיעה מילאן לדרבי דלה מדונינה מול אינטר. אוהדיה אפילו הכינו שלט שלא מותיר מקום לספק: "תשלחו אותם לגיהינום". הרוסונרי היו בטוחים שהגיע הרגע שלהם להנחית את ה־O.K על היריבה הגדולה, אבל בדיוק כמו במשחק המחשב הנוסטלגי, משהיא לא הצליחה לעשות זאת, היא חטפה.

זה היה מקרה קלאסי של "לדרבי חוקים משלו". כנגד כל התחזיות המוקדמות, ובניגוד מוחלט למומנטום שאיתו הגיעו הקבוצות לסן סירו, אינטר יצאה ממנו עם 2:3 ועם המקום השלישי בטבלה. בעזרת משחק לחימה אדיר ויכולת גבוהה של מתיאס וסינו ולאוטרו מרטינס, הקבוצה של לוצ'יאנו ספאלטי הפכה את הסיטואציה, ובמקום ליפול לקרשים קמה חזרה על הרגליים.

לא רק שהשלימה דאבל עונתי בדרבי לראשונה מאז 2012, היא גם ניצלה איבוד נקודות של אטאלנטה, טורינו ורומא כדי להגדיל את הפער בקרב על מקום ברביעייה. מילאן - שהיתה עם הידיים על השלט, מוכנה לשלוח את אגרוף המחץ - תיאלץ לגשת עכשיו לקונסולה ולעשות ריסטרט.

מילאן הפסידה פעמיים העונה לאינטר // צילום: אי.פי

הקבוצה. לוורדר ברמן יש כל הכלים להיות במקום גבוה יותר מהשמיני בבונדסליגה. ולמה? כי היא הקבוצה היחידה שבכל אחד ממשחקיה העונה, ליגה או גביע, עמדה במטרה הראשונה שלשמה הומצא משחק הכדורגל. כן, ברמן של פלוראין קופלדט כבשה שער אחד לפחות בכל פעם שעלתה העונה על דשא.

26 משחקי ליגה ועוד שלושה בגביע, רצף שאפילו ברצלונה, מנצ'סטר סיטי, יובנטוס ואייאקס לא מחזיקות. למעשה, היחידה שקרובה אליה היא פ.ס.ז', שגם כן כבשה בכל מחזור בליגה הצרפתית, אבל החבורה של תומאס טוכל כבר הודחה מהגביע ובואו נגיד בעדינות שהמשאבים שלה עדיפים. לברמן אין משאבים כאלה, אבל יש לה אומץ לתקוף ולהבקיע, ואין בה פחד לשכוח את ההגנה ולספוג. זאת גישה כל כך מיוחדת, שיכולה להוליד בהפרש של שלושה ימים הפסד 2:6 בליגה וניצחון 1:5 בגביע, ויכולה להתקיים רק בליגה הגרמנית. כי במודע ובשמחה, אימצה הבונדסליגה את תדמית ה"בואו אלינו, יש גולים".

קבוצות זנחו את ההגנה, שמו דגש על התקפה, ובאמת כיף שם. ממוצע הגולים הוא הגבוה ביותר בליגות הבכירות, אבל בליגת האלופות הממוצע נשמר רק בטור הספיגות. ברמן, שהיא נציגת הגישה הזאת, משקפת את המציאות העכשווית של הקבוצות הגרמניות. להבקיע הן יודעות, אבל למנף את זה להצלחות - קצת פחות.