"את בטוחה שאת לא בן?"

לרגל יום המאבק באלימות נגד נשים החלטתי לכתוב על צורה אחרת של התנהגות אלימה, כזו שהקשתה ומקשה עלי עד היום, זו שמופעלת נגד ילדות ונשים שכל חטאן הוא הרצון לשחק כדורגל.

בתקופת הילדות שלי בעיקר הדחקתי את היחס הכללי מסביבי ככדורגלנית. מכיתה א' ועד כיתה ה' גדלתי כשחקנית יחידה בקבוצת בנים, במה שנקרא "חוג כדורגל". גם בקבוצות היריבות שפגשנו בליגה לא היו בנות, רק בנים, כך שזו היתה רק אני.

איך הסתדרתי? הייתי טובה בכדורגל. טובה מאוד אפילו. הייתי "טום בוי", ועד גיל 13 הייתי חזקה וגבוהה מהבנים שסביבי, כך שתמיד הייתי בהרכב, ומצטיינת. את המקום שלי קניתי בזכות, על ידי עבודה קשה באימונים וכישרון. בנוסף, החברים שלי לקבוצה היו מקסימים ואהבו אותי, וגם הסביבה הקרובה תמכה בי.

למה שיחקתי בכלל בקבוצת בנים מלכתחילה? פשוט כי לא היתה שום אופציה אחרת לפני 15 שנה. הייתי תופעה חריגה. ההצטיינות על המגרש עזרה לי להתעלם מהקללות החריפות שספגתי ומהקביעה שהושמעה באוזניי ללא סוף שלפיה "כדורגל זה רק לבנים". את ההוכחה לכך שהם טועים, כפי שנהוג לומר, הם קיבלו במגרש.

שחקני היריבות של הוד השרון באותה תקופה הסתכלו על זה בעין עקומה. בעיקר זכורות לי האימהות של הכדורגלנים הצעירים, שמשום מה דווקא להן הפרעתי במיוחד. "את בטוחה שאת לא בן?" הן היו שואלות אותי, אולי כי ניצחתי את הבנים שלהן ברוב המאבקים כשחקנית הגנה. אבל, כאמור, אני הדחקתי. את הלעג, את העלבונות... רק כבחורה בוגרת התחלתי לשאול את עצמי במבט לאחור איך לא השתגעתי, איך שרדתי את זה.

בגיל 14 עברתי היישר לליגת הבוגרות, מהסיבה הפשוטה שלא היתה בארץ ליגת נערות. התייחסות נורמלית קיבלתי רק בכיתה י"ב, כשעברתי לשחק באיסלנד. הפסקתי לשמוע "את תהיי גברית", הכל מסביבי התנהל ברמה גבוהה ובצורה מכובדת, ויכולתי להתעסק רק בכדורגל.

אחרי הצבא עברתי לליגת המכללות בארה"ב, שם קיבלתי כבוד כאדם וככדורגלנית. האצטדיון המטופח, המדים הבוהקים, השילוב של רכישת תואר אקדמי - זה היה סוג של תיקון לכל הילדות שלי. פתאום הייתי סטארית, וכשחזרתי לארץ מארה"ב הפכתי לשחקנית מובילה, שחקנית העונה וקפטנית נבחרת ישראל.

גם היום כדורגל הנשים בישראל עדיין רחוק ממקצוענות, בכל הרמות, ואנחנו עדיין שומעים על מקרים כמו זה שאירע בבית ספר בבנימינה לאחרונה, כשלא אפשרו לבנות להקים קבוצה.

בצער רב הגעתי למסקנה שאני צריכה להתחיל לחשוב על איך לבנות את העתיד שלי. אני צריכה להתקדם, ובכדורגל הנשים הישראלי, לצערי, אני לא יכולה לעשות זאת.

שי שדה היא קפטנית נבחרת ישראל וחברת ה"נבחרת לאחריות חברתית", פרויקט משותף של ארגון שחקני הכדורגל, ההתאחדות לכדורגל ו"בועטים את הגזענות והאלימות מהמגרשים" של הקרן החדשה לישראל

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות