לכתוב על אמציה לבקוביץ' זה בעיקר לא לדעת מאיפה להתחיל. במונחים מיתולוגיים, הבן אדם הוא שילוב של ניל ארמסטרונג וג'ון לה קארה של הכדורגל הישראלי, ובכלל. סוג של פורץ דרך וגבולות, כזה שהגיע ראשון למקומות שקודמיו לא זכו. ולא רק שהוא הגיע לאותם מקומות, הוא עשה כמיטב יכולתו לייצג את נבחרת ישראל או את הפועל ת"א, ושוב, לא רק כדי להגיע - אלא גם כדי להטביע חותם ולנצח.
וכשסיים לכדרר והלך לאמן, הפך הרים למישור, זכה עם הפועל ירושלים בגביע המדינה והביא כתר למכבי חיפה. הוא גם עשה מהפועל ב"ש אלופה, פעמיים, עם באר־שבעים בלבד, אחד מדימונה, אותו פולברניס השוטר, וקיבוצניק מגבעת ברנר - רוני מוסקוביץ' השוער, אח של אביגדור.
כמעט 30 שנים הפרידו בין אמציה לביני, אבל היינו חברים ממש טובים. קודם כל כי אני אוהב אנשים מבוגרים, ובעיקר בגלל הסיפורים, ההומור והשכל הישר שהביאו אותו לכל הצמרות.
בחסות תפקידו במוסד, עבד לבקוביץ' במעבדת הצילום וחשף לתקשורת את התמונות שהותרו לפרסום, של לכידת אדולף אייכמן. אפילו ערן זהבי הפנומן לא יכול לנפנף בסיפור כזה. בחסות דרכונים שונים ומשונים, אימן אפילו את נבחרת סיירה לאון, הפעם בדרכון גרמני, ונסע לשחק איתה באלג'יריה. אמציה אהב ממש את האפריקנים, וכשאצלנו לעגו להם והמעיטו ביכולתם, הוא ענה כמו שרק הוא יכול לענות: "אנחנו חושבים שהם עדיין לא ירדו מהעצים, אבל הבעיה היא שאנחנו עוד לא עלינו עליהם".
כשאימן את באר שבע בסבנטיז, ניהל בהצלחה מרשימה את הקטטות בין מחנה מירו ברד, שלום אביטן, לילו עופר ורפי אליהו. הוא הסביר את סוד ההצלחה שלו שם: "לפני שהגעתי לווסרמיל פשוט לקחתי קורס בקרימינולוגיה בבר־אילן". על התקופה ההיא דיבר תמיד בעיניים נוצצות וסיפר איך בכל פעם שנסע דרומה בלילה עם אורחים, פתאום צצה העיר בחושך כמו פאטה מורגנה.
הוא היה כאן, שם ובכל מקום. בניצחון הגדול בבלגרד ב־1960, וארבע שנים קודם במוסקבה, בחמישייה שחטפנו מבריה"מ, ובביקור במאוזוליאום של סטלין ולנין.
יום אחד, עוד כשגר ברמת השרון, הגעתי אליו הביתה כדי לראיין אותו. בסלון עמד פסנתר כנף שחור של אשתו יעל, מורה לפסנתר, כי אמציה, מעבר להיותו כדורגלן ואיש משפחה, אהב מוזיקה ומוזיקה קלאסית, עוד לפני שאהבו פה כדורגל וכדורגל אנגלי.
באמצע הראיון שאל אם אני רוצה לקפוץ רגע לשכן שלו, שאיתו חלק קיר. "מי זה השכן?" שאלתי. "שפר", ענה. עמנואל שפר היה מהיחידים שאמציה דיבר עליהם במונחים של "מורי ורבי". הוא היה עוזרו בגביע העולם במקסיקו 1970, ויחד הלכו לאורך כל הדרך.
אם יש נפילים בכדורגל הישראלי, אמציה יעמוד שם תמיד בשורה הראשונה, זקוף ובולט, בחולצה מספר 5. הוא הצטיין תמיד בתפקיד שנמצא תמיד בחסר בכדורגל הישראלי. הוא היה פורץ דרך בשיטת המגינים התוקפים, כשהפך את אורי בנימין ויעקב כהן לכאלה. כהן חייב לו כנראה את הקריירה שלו בברייטון.
בפגישות שלנו, עוד כשהיה במיטבו, נפגע כמו רבים מבני הדור המתבגר, שלא זקוקים עוד לעצות הזהב שלו. יש על מה להתלונן, אבל אין אל מי, קונן בחיוך.
אף ששפר עזב מזמן, הוא יישאר שכנו הנצחי, ואני, שנולדתי ב־3 בנובמבר, הרווחתי לתמיד שכן חדש, שהלך מאיתנו ב־4 בנובמבר. אמציה היה מספר חזק.