להפוך לכוכב ולסמל של מועדון גדול מעמדת הבלם זו משימה לשחקנים ולאנשים מיוחדים, ממש כמו חנן אזולאי. הוא חתום, גם בלי לקרוע רשתות, על חמישה גביעים וגם על האליפות הראשונה בהיסטוריה של בית"ר ירושלים - ואפשר להשתגע מהסיבה שכמעט כל זה לא קרה.
"הייתי מיועד לגרעין נח"ל בקיבוץ אילות בדרום, ובחופשים הלכתי להתנדב שם בפלחה. יום אחד אחי התקשר למזכירות המשק ואמר לי: 'בוא מיד לירושלים, עמנואל שפר רוצה אותך בנבחרת הנוער. אם אתה לא בא, נגיע להפוך את הקיבוץ'", נזכר אזולאי, היום בן 68. הוא כמובן עלה על האוטובוס הראשון לבירה, ומאז הכל היסטוריה.
אזולאי גדל בירושלים, הצעיר מבין תשעה אחים, שארבעה מהם שיחקו גם הם בבית"ר. הוא צמח והפך לאחד משחקני ההגנה הטובים במועדון, לצד שמות גדולים כמו אורי מלמיליאן, דני נוימן, יוסי מזרחי, ויקטור לוי ואחרים, ואיתו כמנהיג החלה הקבוצה לזלול תארים. "זכינו בחמישה גביעי מדינה, כולל שלושה שהנפתי כקפטן. ניצחנו כל גמר שהגענו אליו, ואני לא חושב שהיה עד היום דבר כזה בכדורגל הישראלי".
"מלמיליאן הקפיץ אותנו"
הוא היה שחקן של קבוצה אחת. 15 שנה על המגרש, רק במדי בית"ר, עם 41 שערים שכבש מעמדת הבלם. "היה לי משחק ראש מצוין", הוא מסביר ומוסיף: "היינו קבוצה מצוינת. מלמיליאן הקפיץ אותנו לגבהים עצומים. פתאום היינו כמו מכבי והפועל ת"א. זה היה דבר מדהים. האוהדים שלנו בכל הארץ השתגעו, התחברו לקבוצה בטירוף".
לדבריו זה לא היה קל להיות הקפטן והמנהיג של בית"ר הגדולה. הוא חוזר ליום אחד שבו התברר לו שאפילו משחת נעליים לא הייתה לשחקנים: "זו הייתה משרה מלאה. באותם זמנים לא היה כסף לבית"ר. פניתי לכתב מקומון בירושלים, רוני דיאון ז"ל, וסיפרתי לו. הכותרת בעיתון הייתה: 'אין בבית"ר משחת נעליים'. למחרת בבוקר, בשבת, משה דדש היו"ר נסע לעיר העתיקה, קנה ואמר לי: 'אדון קפטן, קח לך משחת נעליים".
למרות שגם בזכות מנהיגותו הוא זומן לנבחרת ישראל, אזולאי לא כיכב בה, אבל גם לא מחפש תירוצים: "בתקופתי היה אבי כהן ז"ל ממכבי תל אביב. הוא היה הרבה יותר טוב ממני ומאוד דומיננטי. אני הייתי המחליף שלו, ומה לעשות שאף אחד לא זוכר את הסגן של בר־כוכבא".
במבט לאחור הוא מרוצה מהקריירה שהייתה לו, ובמבט להווה ולעתיד הקרוב הוא מאמין גדול ביכולת של בית"ר ללכת עד הסוף: "בזמני התחלנו להסתכל למכבי ת"א בלבן של העיניים, וראיתי את זה גם במשחק האחרון נגדה. בית"ר התחזקה ובשלה העונה לאליפות".
"הייתי הקפטן שלהם"
אזולאי, איש של אמת וחריג בנוף הכדורגל הישראלי, אהב במפתיע, מגיל צעיר, ריקודי עם. "כשהתחלתי לרקוד בגיל 15 צחקו עלי, אבל אהבתי את זה יותר מכדורגל", הוא מספר בחיוך.
גם את הטבע ולצאת לטיולים הוא אהב כבר מצעירותו, ופעם אחת זה נגמר בדרמה: "זה היה בערב ראש השנה. היינו חבורה של בני 16 והגענו למדבר יהודה. טיילנו, ירד החושך והלכנו לאיבוד. המשפחות פנו למשטרה וכל העולם חיפש אחרינו, העלו מסוקים לאוויר. חלק מאיתנו התייבשו, כי נגמרו לנו המים, וזה היה לא פשוט עד שמצאו אותנו".
זה לא הפריע לו לעזוב את העיר ולהתחבר לחיי הטבע, ויחד עם אשתו עדי עבר לחיות במושב תומר בבקעת הירדן. אזולאי הפך לחקלאי מדופלם ופיקח, גידל ירקות ופרחים שייצא להולנד. באחת השיחות שלנו תפסתי אותו בגדיד התמרים במשק, עוד גידול שהוא מתמחה בו. למרות ההתמסרות לחיי המשק הפיזיים, את הכדורגל הוא לא עזב לרגע.
"תמיד הייתי חרוץ. בנוסף לחיי המשק והמושב הנהדרים ביקשו ממני לפתח את הכדורגל, ואימנתי ילדים ונוער", הוא מספר. הוא גם שימש עוזר מאמן בקבוצות הבוגרות של הפועל ב"ש ומכבי ת"א והיה מנהל מקצועי בנוער של בית"ר ירושלים. "ניסים בכר קרא לי. אמרתי לו שאני מושבניק ואיך אבוא לירושלים. הוא שכנע אותי".
זה היה תפקיד שאהבת?
"עד היום אני חושב שמנהל מקצועי במחלקת הנוער זה התפקיד הכי חשוב במערכת. העליתי הרבה שחקנים לבוגרים. היום אני קם פעמיים בשבוע ב־4 בבוקר ונוסע לאמן בירושלים קבוצת נערים. אני דוגל במשמעת, ערכים, הקפדה ומקצועיות רבה, ויש לכך תוצאות".
הוא נהנה מכל רגע בחיים שלו, לצד עדי שעוסקת באחזקת והקמת גינות פרטיות. הם הורים לארבעה ילדים וסבים לשמונה נכדים. "בחרתי לגור רחוק, במושב, חיפשתי דרך חיים אחרת ואני מאושר מכך", הוא מספר וחוזר לקראת הסיום לחבריו בבית"ר ירושלים: "נשארתי בקשר עם כולם. אני הייתי הקפטן שלהם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו