היה זה קיץ 1998 כשבית"ר ירושלים סיימה לחגוג אליפות שנייה ברציפות תוך כדי הצלחה עצומה של השחקנים ההונגרים ששיחקו בשורותיה - אישטוון פישונט, אישטוון האמר ואישטוון שאלוי. פישונט עזב ובמקומו הגיע הונגרי אחר - תמאש שאנדור.
"השחקנים ההונגריים של בית"ר הכירו אותי טוב מאוד והם המליצו לצוות המקצועי להביא אותי לארץ", נזכר שאנדור בראיון מיוחד ל"היום". "לפני שהגעתי לטורינו, סוכנים ישראליים ניסו לשדך אותי לאשדוד ולהפועל חיפה וזה לא התאים".
"הכרתי את המדינה לפני כן כי שיחקתי פעמיים בישראל כשחקן הנבחרת הצעירה של הונגריה, לכן ידעתי בדיוק לאן אני מגיע. אחרי עונת השאלה בטורקיה הסיטואציה התאימה כדי שאגיע לירושלים", הוסיף קשר העבר, בן 52 כיום, על הגעתו לבירה.
"בהתחלה היה טיפה מוזר לשחק בישראל, אבל למזלי הרב החברים ההונגרים עזרו לי. בזכותם היה לי קל להתאקלם. ההתחלה הייתה מאוד טובה, הקבוצה עדיין הייתה חזקה למרות ששחקנים טובים כמו פישונט עזבו ולא הצלחנו לזכות באליפות כי היו קבוצות טובות יותר כמו הפועל חיפה, שזכתה באותה עונה".
מה מנע ממך לסיים את הקריירה בבית"ר עם תואר?
"בעיקר חוסר מזל. הגענו פעמיים לגמר הגביע ומשם זה משחק אחד שפשוט לא הצלחנו לנצח. בהמשך גם התחילו בעיות בבית"ר מחוץ למגרש, לא תמיד היה כסף כדי להביא את השחקנים הכי טובים והקבוצה לא הייתה מספיק איכותית.
"אני ניסיתי ליהנות מהכדורגל גם אם לא תמיד היינו מצליחים, ניסיתי להרשים את הקהל כמה שיותר ולשחק הכי טוב שאני יכול בכל משחק. למרות שלא זכיתי בתארים זאת הייתה התקופה שהכי נהניתי ממנה בקריירה שלי".
מי השחקן הכי טוב ששיחקת איתו בישראל?
"יוסי אבוקסיס, אין שאלה בכלל".
איך הרגשת כשהוא עזב את בית"ר ועבר להפועל תל אביב?
"מאוד אהבתי אותו כשחקן ואהבתי את האישיות שלו, לא כעסתי עליו כי אני מבין שזה כדורגל ובסוף זה עסקים וכל אחד מקבל את ההחלטות שלו לרוב לפי השיקול הכספי".
"דרור קשטן ניסה להביא אותי להפועל תל אביב"
שאנדור המשיך: "המאמן הכי טוב שהיה לי בישראל הוא דרור קשטן, כשהוא עזב את בית"ר להפועל ת"א והחזיר לארץ את פישונט, הוא פנה אליי כדי שאגיע גם כן כדי לשחק תחתיו. אלי אוחנה אימן אותנו ורצה שאשאר, אמרתי לקשטן שאני פטריוט ירושלמי, שאני מרגיש טוב בעיר והקהל אוהב אותי ואין לי סיבה אמיתית לעבור למקום אחר".
זאת לא הייתה הפעם היחידה בה ניסו להעביר את שאנדור לקבוצה אחרת בארץ. כשאלי גוטמן הגיע לבית"ר הוא רצה להעביר את הקשר ההונגרי בהשאלה וכבר הושג סיכום עם הפועל פתח תקווה, אולם שאנדור מספר כי התעקש להישאר בבית וגן.
"במשך תקופה ארוכה הייתי רק חלק מהמחליפים באימונים. בכל אימון הוכחתי לגוטמן שאני חייב לשחק בהרכב ולבסוף הוא השתכנע והמקום שלי היה קבוע. כשנפצעתי, גוטמן בעצמו לא הבין איך הוא יוכל להסתדר בלעדיי בהרכב", מספר שאנדור.
באותה עונה היו המון ציפיות ובית"ר כיוונה אך ורק לאליפות - למה זה לא הסתדר?
"הקהל פשוט לא אהב את גוטמן. לדעתי הוא היה מאמן שידע הרבה על כדורגל, אבל רצה לשחק מעט שונה מבעבר. היינו מנצחים לא מעט, אבל לא תמיד משחקים כדורגל 'מהנה' וזה גרם לקהל להיות פחות מרוצה. אחרי שהעונה הזאת לא הסתדרה התחלפו הרבה מאמנים והיה גם הרבה פחות כסף, פתאום ממאבקי הצמרת נלחמנו נגד הירידה".
למה לא המשכת בבית"ר או בכלל בקבוצה אחרת בישראל?
"אחרי ארבע שנים החוזה שלי בבית"ר הסתיים והקבוצה בה גדלתי, דברצן, ניסתה להחזיר אותי להונגריה. לא ידעתי אם הם רציניים, אבל הבת שלי בדיוק עלתה לכיתה א' ורציתי שהיא תלמד בהונגריה. אמרתי לבית"ר שאם אקבל הצעה טובה מדברצן אחזור להונגריה ואם לא אשאר בירושלים, בלי קשר לכמה כסף אקבל או לאורך החוזה.
"בסוף קיבלתי את ההצעה, אברהם לוי התקשר וניסה לשכנע אותי להישאר, אבל אמרתי לו שההחלטה כבר התקבלה וחזרתי לקבוצת הבית שלי איתה זכיתי בשלוש אליפויות רצופות. אפילו הכתירו לשחקן הכי גדול בהיסטוריה שלה. מבחינתי זאת הייתה מתנה למקום שבו גדלתי - מועדון קטן יחסית שלפני כן לא זכה בתארים ויחד עשינו זאת".
"הייתי במסעדת סבארו מספר ימים לפני הפיגוע"
בתור זר, איך זה היה לחיות בישראל באותן שנים?
"לא הרגשתי לחץ מבחינה ביטחונית, אבל הלחץ העיקרי הגיע מהמשפחות שלנו שהיו שומעות חדשות ונלחצות. בדרך כלל בתקופות יותר מורכבות רוב השחקנים הזרים ואני היינו מחזירים את המשפחות למדינה שלנו כדי שיהיה פחות לחץ, ואז גם יכולתי להתרכז יותר בכדורגל ולא להיות בלחץ לגבי הביטחון של המשפחה שלי ומה יקרה להם אם יטיילו בשוק או בקניון.
"אני אישית לא הייתי לחוץ יותר מדי למרות שהייתי כמה פעמים במקומות בהם קרו דברים מסוכנים. מספר ימים לפני הפיגוע במסעדת סבארו הייתי ממש לידה ואני זוכר שהייתי ממש מופתע כמה ימים לאחר מכן כששמעתי שהיה שם פיגוע".
איך חווית את הקהל הישראלי? ידעת עד כמה מעריכים אותך?
"האמת שעד היום אני מקבל הודעות מאוהדים ישראלים, הם שולחים לי סרטונים ממשחקים שלי במדי בית"ר ולמרות שלא זכיתי בשום תואר בישראל הם מתייחסים אליי כאל שחקן מיוחד. האמת שאני לא מרגיש ככה, כי לא הצלחתי לזכות בתואר, אבל זה מאוד מרגש בכל פעם לחוות את האהבה שלהם ולהבין כמה מעריכים אותי.
"האמת שלא רק אוהדי בית"ר אהבו אותי. כשהייתי מטייל בכל ישראל תמיד התייחסו אליי יפה ותמיד אמרו לי כמה מעריכים אותי וכמה חושבים שאני שחקן טוב, לכן ישראל תמיד תהיה בלב שלי והיא הבית השני עבורי ועבור משפחתי".
