"הושפלתי במכבי חיפה, ברק בכר והצוות איבדו איתי את הדרך"

מעטים החלוצים בכדורגל הישראלי שעברו דרך כמו זו של בן שהר. עלייה לבוגרים בצ'לסי, מעברים בין מדינות, אליפויות בהפועל באר שבע וגם תקופה מאכזבת במכבי חיפה. המסע הארוך הסתיים השנה, עם הודעתו של שהר על פרישה מכדורגל בגיל 36.

בראיון ראשון מאז הפרישה לפודקאסט "במגרש שלה", שהר חוזר לתחנות המרכזיות שלו בקריירה. הוא נזכר בצ'לסי ("יש תחושת אכזבה מסוימת, אבל מוקיר תודה"), בבחירה בבאר שבע, בתקופה בחיפה ("הגעתי למצב של השפלה") ובפעם שבה היה צריך לצחצח את הנעליים של ג'ון טרי.

לא הרבה יודעים, אבל ההתחלה שלך הייתה באספלט עם ביברס נאתכו במודיעין.

"היינו שם בימים הראשונים של העיר, כשרק הקימו אותה, באספלט של בית ספר ממלכתי דתי. אני הגעתי בגיל שמונה למודיעין ואז ביברס הצטרף. אני כבר אז אהבתי להבקיע וביברס דווקא אהב להיות שוער. בתור ילדים מה שהיה הכי חשוב לנו זה קודם כל ליהנות מהכדורגל. הוא תמיד ידע לזהות איפה אני עושה את הריצה ואיפה להכניס את הכדור. מגיל קטן ראו את ראיית המשחק ואת הכישרון, אבל עבדנו קשה".

היום מעברים בינלאומיים גדולים הם יותר נפוצים, אבל כשאתה הגעת לצ'לסי בגיל 16 זה היה נדיר. איך זה קרה?

"הייתי בנבחרת הנערים, שיחקנו בצפון אירלנד והגיעו הרבה סקאוטים - גם מטוטנהאם מאסטון וילה שהתעניינו אם אני לא טועה. הסקאוט של צ'לסי ניגש לאחד ההורים, לדעתי לאבא של עידן ורד, ושאל עליי ואם אפשר לדבר איתי".

אז אולי מגיעה לעידן ורד עמלה על החיבור הזה?

"הוא לא צריך את העמלה שלי, הוא מסודר (צוחק). באתי להתרשמות והתחלנו לעשות משחקים כמו טורנירים כאלה. כל פעם עברנו ניפוי וסלקציות, היה לי טורניר טוב מאוד וככה הכל התחיל".

קלטת איפה אתה נמצא? כי התחלת בטופ, מנקודה שיש ממנה רק לאן לרדת.

"לא קלטתי, פשוט נהניתי. תחושת הביטחון פתאום עולה בך בצורה מטורפת, אתה מרגיש על גג העולם. הייתי עם רגליים על הקרקע אבל עדיין קשה להכיל את הסיטואציה, הכל קרה מאוד מהר".

הרגשת שזו "מעמסה"? ציפיות, תקשורת, המקום שאתה נמצא בו.

"אני חושב שזו הייתה מעמסה, אבל רק בדיעבד אני יכול להגיד את זה. השתמשתי בפסיכולוג ספורט, אבל עדיין הייתי החלוץ הכי צעיר בצ'לסי. היה קשה לי, לא היה לי באמת ממי ללמוד או להבין אם אני עושה טעות כזו או אחרת".

איך קיבלו אותך בקבוצה? היית עם פיגורות כמו ג'ון טרי ודידייה דרוגבה.

"קיבלו אותי יפה מאוד, במיוחד ג'ון טרי. זה מפתיע כי לפעמים אומרים שהם קרים. התחברתי יותר לשחקנים הצעירים, היה שם את סלומון קאלו. הייתי בן 17 והיה שם מנהג שבגללו הייתי צריך לצחצח להם את הנעליים לפעמים".

איזה נעל הייתה הכי מלוכלכת?

"קודם כול, הנעליים שם היו מלוכלכות מאוד, חבל על הזמן, כי לפעמים גם היה הרבה בוץ. היה שם גשום מאוד, ולמרות שהדשא במתחם האימונים היה מצוין, הייתי חייב להוציא שם הרבה בוץ מהנעליים. זה חלק מהעניין של לגדול שם, כדי שתבין מה מקומך ולאן אתה רוצה לשאוף".

זאת אומרת שאתה מצחצח לג'ון טרי את הנעליים.

"אני מצחצח לו את הנעליים אחרי האימון. זה היה כשהייתי מתאמן איתו כשחקן מילואים. היינו מצחצחים את הנעליים וזה נמשך עד שבאמת תפסתי מקום של שחקן בוגרים. אז אתה נמצא בחדר ההלבשה של הבוגרים ומקבל את כל התנאים שרק אפשר".

עברת הרבה השאלות גם לליגה השנייה. סיימת עם שלוש הופעות בקבוצה הבוגרת של צ'לסי. אתה מרגיש פספוס?

"הייתה תחושת פספוס אם לא הייתי נותן את כל כולי. יש תחושה של אכזבה מסוימת שלא המשכתי במקומות המאוד גבוהים, אבל בראייה לאחור אני באמת אומר תודה על עצם זה שהייתי חלק מזה. לשחק כמה משחקים בבוגרים של צ'לסי זה כבר משהו".

"הפועל תל אביב רצתה אותי, אבל זה היה סיכון"

עברת לאספניול ומשם הושאלת להפועל תל אביב. למה חזרת מהליגה הספרדית לישראל?

"למען הנפש רציתי להיות במקום שאני מכיר, שמאוד רוצה אותי. אני זוכר שאלי גוטמן הגיע אליי הביתה ואמר לי 'בן, בוא תעשה שנה אנחנו נגיע לליגת האלופות איתך. בוא תביא אותנו לליגת האלופות ואז תחזור לאירופה'.

"רציתי לחזור הביתה אבל זה היה יכול להיות סיכון מטורף, כי אם חס ושלום אתה עושה עונה לא טובה, אתה יכול אפילו להידרדר מהפועל כבר בגיל 21. אבל זה לא עניין אותי, מה שעניין אותי זה מה עושה לי טוב".

אני רוצה להתעכב על עניין המעברים. ספרד, צרפת, גרמניה. מה זה עושה לשחקן צעיר כל פעם להתאקלם במקום חדש? לא הרגשת לבד? היית במועדונים גדולים אבל מצ'לסי זו לכאורה נפילה.

"שמעתי איפשהו שלוקח חצי שנה לשחקן זר להתאקלם במקום מסוים. אני מודה על כל רגע במועדונים האלו, אבל היו לי מעברים תכופים וזה לא פשוט להתאקלם כל פעם. את יודעת מה זה לפתוח חשבון בנק בצרפת? הם לא מבינים אנגלית, רק צרפתית, זה סיפור שלם. הדבר הכי קטן הוא בעצם גדול. שנאתי את הבירוקרטיה.

"לפני חודש עברנו לבית חדש ואני בדיוק טסתי למונדיאל, לא תכננו את זה. אשתי עשתה את המעבר לבד, בשבילי זה היה מדהים כי לי קשה עם המעברי בית, זה יושב אצלי. הרגשתי מדי פעם שאני אכן לבד. עד גיל 22 ההורים היו איתי ולצידי, אחד מהם. גם הם הפסידו ימי עבודה.

היו הרבה פעמים שפתאום אתה מתאקלם במדינה חדשה ולא מכיר אף אחד. גם אין לך את החברים שם ולוקח זמן להיכנס ולהתחבר. אז כן, לפעמים באו מהארץ. היו מגיעים בעיקר למקומות מאוד נחמדים כמו ברלין או ברצלונה. אבל כשאתה מושאל לבילפלד מהליגה השנייה אז פחות מגיעים. הייתי מרגיש לפעמים לבד. עושים הרבה הקרבות ואני הקרבתי הרבה בגלל המעברים ובגלל הכדורגל, אבל מה שלא הורג מחשל.

"אני חושב שזה חיזק אותי בהרבה דברים. זה נתן לי הרבה ביטחון שאני יכול לסמוך על עצמי. אבל כשאתה נמצא על גג העולם בצ'לסי כולם מקיפים אותך. אבל פתאום אתה מושאל, מגיע לבד למסעדה ושואל את עצמך איך הגעת למקום הזה. פתאום אין אנשים.

"אתה צריך להתמודד לבד וזה משהו שמאוד עזר לי לאורך השנים. אם בהתחלה הייתי לפעמים הילד המפונק או הילד שאמא תמיד דיברה בשבילו, אבל לאורך השנים הבוגרות שלי ההתנהלות מול השחקנים והמאמן היא לבד. אז למדתי להיות גבר בשנים האלה. בן שהר כבר לא היה ילד, אלא גבר שצריך להתמודד עם הכישלונות, האכזבות, הבדידות וההצלחות".

"הפועל באר שבע? בחירה מדהימה"

ואז הגעת להפועל באר שבע. בדיעבד זו הצלחה אדירה, אבל זה היה הימור.

"זה לא מובן מאליו בכלל. אלי ברקת ישב עליי כששיחקתי בהולנד. הייתה דווקא עונה טובה, הבקעתי שמונה שערים, אבל היה גם את העניין הכספי, וגם אני ואשתי בדיוק התחתנו ושאלנו את עצמנו איפה אנחנו מקימים את המשפחה שלנו. קיבלנו הצעה יפה מבאר שבע, אבל לא באתי רק בגלל העניין הכספי. גם הפועל תל אביב רצו אותי והציעו לי הצעה יפה.

"היה מתבקש שאני אחזור הביתה להפועל תל אביב באותה נקודת זמן והיו לי התחבטויות. אני זוכר שאלי ברקת אמר לי: 'תקשיב טוב, אתה לא החלטת. צא לריצה, תחליט עם עצמך בריצה'. וככה היה. הלכתי ורצתי. באמת הוצאתי את כל הסחות הדעת ואמרתי: 'רגע, מה נכון עבורי עכשיו?'. ראיתי את הפרויקט של הפועל באר שבע ממש לנגד עיניי ובדיעבד זו הייתה בחירה מדהימה. אני חוזר מהריצה ואני אומר "'באר שבע', למרות שהיה עליי לחץ כבד גם מצד הפועל תל אביב וגם מהקרובים אליי כי זה המקום שבו גדלתי".

"אני זוכר שבדרך לבאר שבע התקשרתי למני ויצמן, שהיה קרוב אליי, וכמעט כמעט לא רצה לדבר איתי. הוא אמר לי 'אני לא מאמין שאתה עושה לי את זה'. לפעמים אתה עושה בחירות בחיים ולא יכול לרצות את כולם".

איפה קיבלת החלטה לא נכונה?

"המעבר לפורטסמות' נגיד, בגיל 18. הושאלתי לחצי שנה ולא שיחקתי כמעט. הארי רדנאפ היה שם, לא רק שהוא לא באמת נתן לי את המושכות, הוא לא נתן לי צ'אנס לשחק".

"בכר היה מכניס אותי לחצי דקה"

אתה מוביל אותי באופן כמעט טבעי למכבי חיפה.

"בדיעבד קל להגיד, אבל באותה נקודת זמן חשבתי המון מה לעשות. היו הצעות מהפועל תל אביב ומכבי חיפה. עם הפועל זה התמהמה ולא הרגשתי שזה נכון באותה נקודת זמן. ואז מכבי חיפה, האלופה, באה עם ההצעה. זה היה מקום שרצה אותי והלכתי אליו".

אני מתקשה להבין מה קרה שם. אתה לא שחקן שעושה בעיות משמעת, חבריך מעידים על שחקן שעובד קשה וחיובי בחדר ההלבשה.

"בהתחלה עוד זכינו בתואר אלוף האלופים, אז לפחות שם יש איזה תואר שאני יכול להיות רשום עליו. החוויה במכבי חיפה, כשאני מסתכל עליה, הייתה נוראית. הקהל היה באמת מדהים, גם כשלא שיחקתי, אבל אני זוכר שאפילו היה קשה לי לעשות חימום. אני יכול להגדיר את זה כהשפלה. לפעמים ברק בכר היה מחמם אותי גם בדקות הסיום ומכניס אותי לחצי דקה. אני חושב שיש דברים שלא עושים".

כמו מה?

"המועדון היה בסדר ברוב הדברים, זה באמת מועדון ענק, אבל אחרי כמה חודשים הרגשתי לא רצוי, קשה לי לדבר על החוויה שם. לא הגעתי בכושר השיא שלי מבאר שבע, והיו שם חלוצים טובים שבכר האמין בהם יותר. בהתחלה היינו רק אני ודוניו, ואז דין דוד הגיע, וגם הצליח וכבש. אבל איפה אני בסיפור הזה?

"כשאני מסתכל לאחור אני שואל מה יכולתי לעשות אחרת. יכול להיות שהפציעות שלי בהתחלה קטעו את זה, אבל אם הייתי מאמן היום, לא הייתי מתנהג כך לשחקנים שהיו אצלי שנים. בסופו של דבר ברור שצריך להסתכל על טובת הקבוצה, אבל יש גם דרך".

ולמרות זאת, תמיד נלחמת.

"קשה להיות חלוץ שרואה שהוא לא מקבל קרדיט. בסוף העונה הייתה סיטואציה שכמה שחקנים נפצעים, ואז בום, שבר בכף הרגל. אני חושב שזה לא סתם. את יודעת למה השבר היה בכף הרגל? כי העמסתי על עצמי. עשיתי עוד אימונים אישיים והעמסתי על כף הרגל. ברגע שלא נוח וכיף לך, אתה מנסה יותר מדי. בעל כורחי הייתי צריך להישאר עוד שנה במכבי חיפה כי הייתי פצוע כמעט חצי שנה.

"רציתי לעבור בינואר למכבי נתניה, אבל לא יכולתי בגלל השבר וזה גמר אותי. התקשרתי לאלמוג כהן, אמרתי לו שאני אוהב ומכבד אותו, ושדווקא בגלל זה אני לא יכול לנתניה עכשיו כשאני לא יודע אם אוכל לעזור לו עוד שלושה חודשים אפילו".

מה היה שם? עצבים? כעס? בכי?

"כן, בוכה, זו תקופה קשה. אם תשאלי את אשתי, היא תגיד שהיא לא הכירה אותי אז, לא הייתי אני. אז בסופו של דבר כשאני מסתכל על מכבי חיפה, זו הייתה איזה סוג של השפלה שאני אזכור אותה. אני לא אשכח את הרגעים האלה, שהיו שולחים אותי להתאמן בצד ולא כחלק מהאימון, ולהתאמן עם דרור שמשון, אחרי כל מה שעברתי ועשיתי בקריירה. המעט שאפשר היה לעשות זה לתת לי להתאמן עם הקבוצה. רק שדיברתי על זה, החזירו אותי".

זאת אומרת שביקשת לחזור להתאמן עם הקבוצה?

"ביקשתי לחזור לקבוצה ברגעים מסוימים. תמיד יש גם את האחריות שלך, איפה אתה לא בסדר. ויכול להיות שגם פציעות כאלה ואחרות קטעו את זה. ויכול להיות שגם דין דוד וחלוצים אחרים שגם היו טובים, היו מועדפים. אני תמיד אני אומר שיש דרך בחיים.

"אני חושב שאנשים בצוות המקצועי באותה נקודת זמן איבדו איתי את הדרך, למרות שאני עדיין זוכר להם הרבה דברים טובים גם מבאר שבע. אני חייב להגיד את זה, שאני זוכר גם את הטוב, לא רק את ההשפלה".

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות