במשך יותר מ־50 שנה עומד אברהם גרנט על הקווים. הוא עשה זאת בהצלחה גדולה בארץ, בפרמייר ליג, וידע ימים יפים גם כמאמן נבחרות, למרות שלא הוביל אף אחת - ישראל, גאנה וזמביה - לטורניר הגדול מכולם, המונדיאל. זה לא עצר בעדו מלטוס גם השנה לשם: "זה המונדיאל העשירי שלי".
בפתיחת הראיון הוא מסכם את 39 הימים באמריקה: "האמת היא שחיכיתי למונדיאל הזה, 48 נבחרות, מונדיאל שנפרס על פני ארה"ב, מקסיקו וקנדה. לתחושתי, בהתחלה הכוכבים התחממו נגד כל הנבחרות הקטנות, נגד הגנות פחות טובות ממה שהם רגילים, ומשלב הנוקאאוט היו משחקים מרתקים. לגבי הגמר, ידעתי שהוא לא יתעלה לאיכות טובה. נבחרת ארגנטינה לא בנויה על הנעת כדור כמו ספרד".
מה חסר לנו כדי להעפיל סוף־סוף לטורניר גדול?
"עבודת תשתית רצינית - מהסקאוטינג, דרך הכשרת מאמנים, ועד לגידול הנבחרות. אצל ספרד המאמן עם חצי מהסגל בנבחרות מגיל צעיר, הם יחד המון זמן. יש להם שיטה פשוטה. 4-3-3, וכולם רגילים לשחק אחד עם השני. בחירת השחקנים טובה.
"הייתי בשפיים לאחרונה, וראיתי שמתחילים לעבוד נכון, לעשות דברים הרבה יותר נכון מפעם. אני חושב שזה יניב פירות ואנחנו נהיה במונדיאל, כל כך הרבה אנשים רוצים שזה יקרה. אם היינו נשארים באסיה סביר להניח שכבר היינו עולים, אבל עדיף להיות במוקדמות הלא קלות באירופה ולהמשיך להתקדם".
יש סיכוי שנראה אותך שוב בתפקיד מקצועי בכדורגל שלנו?
"אני מוכן תמיד לעזור בשמחה. אני אוהב את הנבחרת, אבל לא רוצה לחזור לתפקיד רשמי. יש דור חדש ונהדר שמתחיל ברן קוז'וך ונגמר באחרים, צריך לתת להם הזדמנות".
"אני חושב שהצלחתי"
כאמור, גרנט כבר שנים ארוכות בשטח, וניסיתי לראות אם יש רגע אחד שזכור לו במיוחד. "היה במונדיאל חניך שלי לשעבר, שהזכיר לי שלקחנו את הגביע הראשון של הפועל פ"ת במחלקת הנוער. אז חשבתי שזו פסגת הקריירה שלי. היו לי המון רגעים יפים, אבל גם אכזבות כמובן.
"קשה מאוד לבחור רגע אחד. אם בכל זאת לבחור משחק - זה חצי גמר ליגת האלופות ב־2008 עם צ'לסי, שניצחנו בו את ליברפול ועלינו לראשונה בהיסטוריה לגמר. זה היה בערב יום השואה, שהיה בשבילי יום קשה בגלל אבא שלי. זה היה רגע שחיבר הרבה דברים ביחד - הישגיות במגרש ודברים חשובים מחוצה לו".
ומה הרגע הכי מאכזב בקריירה הארוכה שלך?
"אבא שלי לימד אותי תמיד ש'העבר נועד לסיפורים טובים'. לאחרונה ישבתי עם ארסן ונגר ודיברנו על העבר. עלו הרבה סיפורים שלי על לימוד לקחים. אי אפשר להצליח בכדורגל כל הזמן. השתדלתי בכל מקום שהייתה בעייתיות ללמוד ולצמוח מזה, להיות חזק, ואני חושב שהצלחתי. אם בוחנים את הקריירה שלי, כולל מחלקות הנוער ואנגליה, אפשר להגיד ש־90%-85% היו הצלחה, ואלה עובדות. אני גאה על זה ועל הדרך שהדברים נעשו".
מה למדת במהלך הדרך?
"שהדבר הכי חשוב הוא ללמוד מאנשים עם ניסיון, להיות סקרן. בגיל צעיר בזבזתי את כל הכסף כדי לראות אימונים בחו"ל, לפגוש מאמנים בחו"ל. פאביו קאפלו הזכיר לי שקפצתי מעל הגדר באימון שלו כדי לראות אותו בפעולה. כמובן צריך יכולת מנהיגות ולהעביר את הידע.
"עד היום אני רוצה ללמוד כל מה שקורה כי הכדורגל הוא כמו החיים - דינמי מאוד, מתקדם בכל דבר, בעניין הפיזי, הטכני, הטקטי. העניין המנטלי מאוד חשוב מבחינתי, ואני משתמש בזה בהרצאות שלי. יש הרבה תובנות. כדורגל הוא מקצוע נפלא שמביא שמחה וגם עצב, רק עכשיו ראינו את ליונל מסי בוכה בסיום גמר המונדיאל. הכדורגל מלמד הרבה דברים, ביניהם התמודדות עם מצבים שונים בחיים".
מבין כל המאמנים והשחקנים שעבדת איתם - מי נחרט בזיכרונך?
"יש הרבה. אני עושה הליכות עם אורי מלמיליאן שהוא חבר שלי, ישבתי במהלך המונדיאל עם חניכים שלי לשעבר, דידייה דרוגבה וג'ון טרי, לארוחת צהריים. היה על הכיפאק. עברנו יחד דברים טובים ופחות טובים. נשארתי כמעט עם כולם בקשר ואני אוהב את זה".

![[object Object]](/wp-content/uploads/2021/01/27/08/מורידים.-נכנסים.-מתאהבים.-דף-כתבה-מובייל.png)
