ניב זריהן הודיע על פרישה מכדורגל בגיל 32, וזה מרגיש כאילו סיים את הקריירה מוקדם מהצפוי. אבל צריך להיות זריהן כדי להבין מה עבר והספיק בשנותיו ככדורגלן, שנים שיכלו למלא כמה קריירות של שחקנים אחרים.
לזריהן יש שתי אליפויות וגביע עם הפועל באר שבע, תואר אלוף האלופים, שתי ירידות ליגה, אחת עם מ.ס. אשדוד ואחת נוספת עם בני יהודה, אבל בעיקר עלייה מטאורית כשחקן וירידה תלולה עד לשלט העצור, שסיים קריירה שרבים בסביבתו חשבו שיכלה להגיע למקומות גבוהים הרבה יותר.
"נכון, 32 זה צעיר, אבל צריך להבין שגם התחלתי מוקדם", הוא שופך את הלב בראיון פרישה ל"היום". "בגיל 17 כבר היה לי שער ראשון בבוגרים עם אשדוד, ומשם הכל התגלגל. בסוף אלה 14-15 שנים של קריירה, אז לי זה לא מרגיש צעיר".
אתה מרגיש שהגעת למקסימום בקריירה, או שיכולת להגיע רחוק יותר?
"מבחינה אישית הגעתי להמון הישגים, תארים וחוויות שכן דמיינתי כילד שאוכל להגשים. כל בן אדם שרואה אותי אומר לי 'יכולת יותר, אתה פספוס', אבל אנשים לא חיו איתי את הקריירה. הם חיים איתך רק את הטוב, לא את הפציעות, הקללות וכל מה שמסביב בתקופות פחות טובות.
"אתה יודע מה זו קריירה? אתה שחקן במופע במשך 15 שנה ולא יודע מה יהיה בכל מופע מחדש, ככה כל שבוע. יום אחד אתה מלך, יום אחרי אתה המיץ של הזבל. טירוף של אהדה מול ההיפך המוחלט. בסך הכל אתה שחקן במופע הרבה יותר גדול, זה הכל".
כשאתה אומר "מופע", באיזה מהם הכי נהנית?
"נשבע לך שבבאר שבע. אנשים צריכים להבין מה זה להגיע לטירוף של טוטו טרנר, ועוד בתקופה של הצלחות. אתה מגיע לטרנר וזה מופע, לא כדורגל. הטירוף שם בתקופת ההצלחה, כמו בעונות האליפות, זה משהו שאי אפשר להסביר במילים. שיחקתי במועדונים גדולים בארץ, אבל טירוף של קהל כזה? אין דברים כאלה.
"בשום מקום לא הרגשתי את הקסם שהיה לי בבאר שבע. זה לא אני אישית, אלא כל מה שמסביב, הארגון, ההורים שנפגשים לפני המשחק בסלון שמחוץ לחדרי ההלבשה, ההרגשה שנותנים לך. כמו זמר שעולה להופעה, מסיים והולך הביתה".
הגעת לבאר שבע בעונת האליפות השנייה אחרי שגדלת ושיחקת באשדוד. איך היה המעבר?
"כשהגעתי לבאר שבע זה היה השיא שלי. תחשוב מה זה, הגעתי בתור ילד, מלשחק עם חברים בשכונה באשדוד, לבמה אחת עם מאור מליקסון, מאור בוזגלו, טוני וואקמה, ג'ון אוגו - סחרחורת של כוכבים. ברק בכר היה מאמן בשיאו, ואתה יודע שאין לו מתחרים. בכלל, ברק ניהל את הדבר הזה בצורה מטורפת. לא היה מעניין אותו מה השם שלך, אלא מי היה טוב. הוא זרק אותי ישר למים ונתן לי לפתוח.
"במשחק הראשון בליגה פתחתי נגד כפר סבא, היו לי שני בישולים, ואז שבוע אחרי נגד בית"ר ירושלים כבשתי צמד מטורף והשאר היסטוריה. היה לנו קשר מיוחד, הרגשתי שהוא אוהב אותי. אין פה חארטות, הרגשתי את זה. אתה מגיע ילד מאשדוד ומקבל ממנו את המפתחות".
אתה מספר על הצמד נגד בית"ר. לאורך כל הקריירה הלך לך נגדם. היום אתה יודע להסביר?
"שער הבכורה שלי בקריירה עם אשדוד היה נגד בית"ר, שער הבכורה עם באר שבע היה נגד בית"ר, בהפועל תל אביב שער ראשון מולם וגם עם בני יהודה. אין לתאר. נראה לי שזה מנטלי, הכל בראש. הנתון הזה הראה לי שהכל בקריירה היה בראש. היה מגיע משחק נגד בית"ר, הייתי קורא כתבה על המספרים שלי נגדם וזה נכנס לראש. חברים שלי כבר היו צוחקים על זה.
"תראה את קליפ הפרישה, כל שער נגדם בצבע, הגולים הכי יפים שלי בקריירה. כל שער לחיבורים או אחרי מעבר של שחקנים. משהו שאין לתאר. זה מה שנקרא הביטחון של שחקן כדורגל. זאת ההרגשה. תראה אחד מהמשחקים בקליפ הפרישה - אני כובש ואחרי זה צוחק, כי כאילו ידעתי שאבקיע. לא יודע להסביר".
"ברק אברמוב הכי גבר שהכרתי בכדורגל"
אחרי שתי אליפויות וגביע בבאר שבע, התחיל השינוי. זריהן עבר דווקא לבני יהודה.
למה?
"סיימתי שנה שעל הנייר זכינו בה בגביע, ומבחינת מספרים זו הייתה השנה הכי טובה בקריירה שלי. אבל אז הגיעה הקורונה. אלונה רצתה לקצץ והיה לי חוזה כמעט חתום. בסוף בבאר שבע היה יוסי אבוקסיס וזה פחות התחבר. ישבתי עם הסוכן שלי דודו דהאן והייתה לי הצעה מרייקה הקרואטית. זאת הייתה הזדמנות. כבר התחלתי לברר על העיר ואיך אסדר את הכל.
"ואז נפגשתי במקרה עם ברק אברמוב בתל אביב, והוא היה הבעלים של בני יהודה. הוא אמר לי: 'אני רוצה לבנות קבוצה לאירופה, נביא כוכבים, נשקיע, בוא מחר עם אבא שלך ודודו'. אני יושב איתו, וכל מה שאני אומר על כסף או בקשה כזו או אחרת, הוא עונה: 'קיבלת'. בתור שחקן בן 25, שחושב גם על הפן הכלכלי ונותנים לו להוביל, זה מכניס אותך לסרט. בסוף הקבוצה לא התחברה. היו הרבה פציעות של שחקנים מובילים וזה לא עבד, אבל אני תמיד אומר - אברמוב הוא הבן אדם הכי לארג' שיש, הכי גבר שהכרתי בכדורגל".
מה לא עבד שם מבחינתך באופן אישי? משם בעצם התחילה ההידרדרות.
"היו לנו ארבעה מאמנים – אלישע לוי, ניר ברקוביץ', כפיר אדרי ויעקב אסייג, ואז יוסי אבוקסיס שהגיע ואיתו ירדנו ליגה. שחקן צריך כימיה עם מאמן, ולא הייתה לי את זה בבני יהודה. אני מגיע אחרי השנה הכי טובה שלי בקריירה. מגיע יוסי אבוקסיס, אני כובש בנתניה ועולים לרבע גמר הגביע. כבשתי גם נגד מכבי תל אביב בליגה, ואז הוא אכל עליי סיבוב. אמרתי לו: 'אוהב אותך, תן לי ללכת'. בסוף השנה בבני יהודה מי בא? יוסי אבוקסיס. יש לי חוזה לעוד שנתיים. ברק אברמוב אומר לי: 'תעבור לבית"ר, אני אשלים את המשכורת'.
"אחרי חצי עונה שבה הייתי המלך של ארווין קומאן, שיחקתי והצלחתי, הוא הלך הביתה ומי הגיע? עוד פעם יוסי אבוקסיס, הפעם לבית"ר. בחצי העונה הראשונה שם אלי אוחנה, שהיה המנהל המקצועי, לחץ עליי להאריך חוזה, ואחר כך כבר היה לי ברור שלא אמשיך".
אבל איפה האחריות שלך? לא הכל זה מאמן.
"חד משמעית. כשאין כימיה זה אומר שגם מהצד שלי לא הייתה לי האנרגיה לתת לו את מה שהוא רצה. שלא יבינו אחרת, יוסי אבוקסיס מאמן מצוין, פשוט הוא ואני לא הסתדרנו. אתה יודע מה זו כימיה עם מאמן? זה כשאתה נכנס לאסיפה, ואתה או יוצא ממנה באורות או שלא בא לך לשחק יותר כדורגל. אני לא אגיד שהוא לא מאמן טוב. אני גם אוהב אותו כבן אדם. אין פה שחקן לא טוב ולא מאמן לא טוב, אלא חוסר כימיה. דברים שלא מתחברים. אנשים מבחוץ לא יכולים להבין את זה, רק מי שנמצא בתוך המועדון".
ואז עברת מבית"ר ישירות להפועל תל אביב. מעבר לא פשוט.
"ממש לא פשוט, בעיקר לשחקן שלא שיחק הרבה. עומר בוקסנבוים רצה אותי. ביום שהגעתי החתימו את סלובודאן דראפיץ'. היינו באמצע טבלת התחתית. אחרי כמה מחזורים אירחנו את בית"ר ירושלים בבלומפילד. אבוקסיס אימן אותם ואני אומר לעצמי: 'אבא שבשמיים, תן לי רק לנצח'. וכשאתה מבקש ממנו, הוא נותן לך. אני מקבל את הכדור בדקה ה-84, במצב של 1:1, מנסה למסור, הכדור פוגע בשחקן בראש ונכנס. עוד שער נגד בית"ר. היו לי שמונה נגדם.
"הפועל תל אביב הוא מועדון שהוא חוויה. אני מודה לאלוהים שיצא לי לשחק שם. קהל מטורף, משוגע, הולך איתך בטוב וברע. אימפריה. בסוף הגיע חיים סילבס, נשארנו בליגה, ובסיום אותה עונה עשיתי חישוב מסלול. היו לי הצעות מסכנין ומאשדוד, ולצידן הצעה מפתה מהליגה הלאומית".
ובסוף החלטת ללכת למכבי יפו. למה?
"מכבי יפו בנו קבוצה לעלייה. היה שם דוד מרטן, דודו דהאן שלח אותי אליו, ורצו לעלות ליגה. מעבר לזה שגם מבחינת חוזה הם היו איתי הכי בסדר בעולם, וכסף מושך אותך. עשינו עונה טובה מאוד, שערים חשובים, ניצחונות בדקה ה-90, וסיימנו במקום השלישי או הרביעי. בסוף זה לא הלך והתפספס לנו. היה לי חוזה לשנתיים. העונה השנייה התחילה טוב והמשיכה פחות טוב, עד שבסוף העונה הייתה לי בעיה בוורידים ברגל ופציעת קרסול שהובילה לעומס. הייתי חייב לעבור ניתוח".
"הכרתי אישה ששינתה לי את החיים"
כמו אצל שחקנים רבים, פציעה אחת יכולה לסיים קריירה, וכך קרה גם במקרה של ניב זריהן. השילוב בין הפציעה החריגה לבין היעדר הריגוש בליגה הלאומית היה יותר מדי עבור החלוץ. במקביל, דווקא לקראת סיום הקריירה, זריהן הכיר את בת זוגו הנוכחית אלי, וכל זה יחד שינה את קו המחשבה שלו על כדורגל ועל החיים בכלל.
"זה משהו שלא הייתי מוכן אליו כל כך", הוא מסביר. "קרעתי רצועה בקרסול, עשיתי שיקום וחזרתי. בראש חזרתי, אבל הגוף עדיין לא היה שם. הלכתי לרופא מומחה לכלי דם, ויצאו לי ורידים החוצה כמו שיש לאנשים מבוגרים. אחרי חודש התחיל לכאוב לי ממש ושלחו אותי לניתוח. זה כמו גלי רדיו שמשתקים את הוורידים וזה אמור היה להיעלם. הכינו אותי לשלושה חודשים של שיקום, אבל אחרי חצי שנה עדיין היו לי כאבים וחוסר תחושה ברגל. אתה עוצם עיניים ולא מרגיש את הרגל, סרט.
"לאט לאט התגבשה ההחלטה. אתה אומר לעצמך שזה לא מצליח, ומתבשלת ההחלטה לעצור ולהגיד 'די'. באותו הזמן נכנסתי לזוגיות וזה גם מסדר לך את הראש אחרת. הכרתי אישה ששינתה לי את החיים. היא הכירה אותי בסוף הקריירה. היא לא מבינה בכדורגל, ועד שהיא לא ראתה, היא לא הבינה מה הווליום של הקריירה של כדורגלן".
מה היא עשתה שגרם אצלך לשינוי כל כך גדול במחשבה?
"היא גרמה לי להאמין שאני חכם, מוצלח, שעשיתי את שלי מבחינת הכדורגל, ושרק אחד מאלף ילדים מגיע לאן שאני הגעתי. זה נתן לי את השקט להגיד ברוך השם על מה שהיה, לא להצטער על מה שהיה, לא לבכות על כלום, אלא להיות שלם ולצאת לדרך חדשה".
אתה רוצה להישאר בכדורגל?
"כרגע לא, אבל אי אפשר לדעת. אני לוקח זמן לעצמי מהמקצוע. למדתי שאי אפשר לפסול שום דבר. למדתי המון. מודה לאלוהים כל יום. הכדורגל לימד אותי ערכים, תרבויות, ונתן לי את היכולת להתחבר לכל בן אדם. בגיל 12-13 אתה יוצא לנבחרות, מכיר אנשים מחיפה, מבאר שבע ומהעולם, וזה מחבר אותך לאנשים".
מי המאמן הכי טוב שהיה לך בקריירה?
"ברק בכר, ברור".
אתה רואה את המצב שלו כיום במכבי חיפה. מה דעתך?
"שחד משמעית יש לו את היכולות לעשות כל מה שצריך כדי שהם יחזרו לרוץ לתארים. הוא צריך לעשות את השינויים הקטנים שלו עם עצמו. ברק שהיה איתי בזמנו הוא מאמן שיודע לנהל מועדון. הוא הבעלים מבחינתי. הוא מנהל את התקריות, את הדינמיקה בין הכוכבים לצעירים ויודע ללכת בין הטיפות. הוא מנהל, שולט בכל סיטואציה בקור רוח. הייתי מעריץ שלו.
"קח סיפור גדול שעוד לא סיפרתי. היה לנו עם הפועל באר שבע משחק באירופה מול בשיקטאש בחוץ. הוא הכניס אותי במשך שבוע שלם לחדר ומסביר לי שאני פותח, שבונים עליי ושכנראה טוני וואקמה לא ישחק. הייתי בטוח שאני פותח במקומו, וגם ג'ון אוגו לא היה בטוח שיפתח. בסוף הם עשו בלגן, סוג של חרם, והוא ניהל את זה ביד רמה. הוא פתח בפניי את הלב, למרות שלא היה חייב, הסביר לי את המצב, וכשזה ברק בכר אתה מקבל את זה בהבנה. זה משהו שיש רק לו.
"חוץ מזה היה את המאמן הכי מצחיק בקריירה - אייל לחמן בתקופה שלנו באשדוד. אפשר לכתוב עליו ספר".
אפרופו אשדוד, בסוף גדלתם שם קבוצה של שחקנים – אתה, דין דוד, גדי קינדה ז"ל, מיכאל אוחנה, אור אינברום ואחרים.
"פה מגיעה המילה הטובה לג'קי בן זקן. הוא לקח אותנו וזרק אותנו למים, ככה בלי לחשוב. בזכותו כולנו התקדמנו וכל אחד עשה קריירה יפה משלו".
אי אפשר בלי שאלה על גדי קינדה ז"ל. הייתם חברים טובים, גדלתם יחד באשדוד. איך אתה מתמודד עם לכתו?
"החיוך של גדי לא עוזב אותי. הוא הולך איתי יום־יום, כל היום. יש לי תמונה שלו מחוץ לחדר יחד עם דין ואיתי. כל בוקר אני פותח את היום כשהוא מולי. גדי והחיוך שלו לימדו אותי ליהנות מכדורגל, לעלות לשחק בבמות הגדולות כאילו אנחנו עדיין בשכונה באשדוד. הייתי אצלו לפני שהוא נפטר, וזה עדיין לא נתפס מבחינתי. גם עכשיו, כשהחלטתי לסיים עם הכדורגל, מה שקרה לגדי מכניס הכל לפרופורציות. הוא יישאר בלב לתמיד".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו