ירידת הליגה של מ.ס אשדוד היא לא סתם סיפור על עונה מקצועית רעה או מאמנים שהתחלפו, והכתובת הזו הייתה על הקיר במשך כל העונה. לכולם היה ברור המנהג של ג׳קי בן זקן בשנים האחרונות: לבנות בקיץ קבוצה בינונית, להסתבך בתחתית ואז להביא חיזוק בינואר כדי לשרוד ברגע האחרון.
המועדון הזה החזיק מעמד בצורה יפה במשך 10 שנים בליגת העל, הגיע לפלייאוף העליון ואפילו הגיע לאירופה, אבל השנה הפטנט של ינואר כבר לא עבד וברגע שהתוצאות על המגרש נחלשו, הכל קרס. אבל הירידה הזו יכולה לעשות למ.ס אשדוד רק טוב.
כדי להבין למה הזעזוע הזה הוא דווקא הזדמנות, צריך לחזור לשורשים. מ.ס אשדוד היא תוצר של אותו איחוד מפורסם וכפוי משנות ה-90 בין הפועל אשדוד לעירוני אשדוד.
המהלך ההוא, שנולד מתוך שאיפה לגיטימית לייצר אימפריה מקומית חזקה ויציבה שתאחד את משאבי העיר, הונחת בזמנו מלמעלה בצורה מכנית וקרה. אף אחד ממקבלי ההחלטות אז לא עצר לרגע כדי לטפל ברגש, במסורת, במשקעי העבר ובחרדות העמוקות של האוהדים משני הצדדים.
במשך השנים, דמויות מפתח חזקות כמו ג'קי בן זקן, יחד עם סמלים מקומיים כמו אלון חזן וחיים רביבו, ניסו להחזיק את המפעל הזה בכל הכוח, להזרים משאבים ולייצר אקדמיית נוער מפוארת. אבל גם הניהול הדומיננטי ביותר לא הצליח לרפא את פצע העומק החברתי.
הקהל המקומי איבד לחלוטין את החיבור הרגשי ואת תחושת השייכות למועדון המאוחד. בסופו של דבר, כפי שקורה לעיתים קרובות בארגונים שחווים משבר ממושך, הרחוב האשדודי התקומם והתפצל מחדש עם הקמתן של קבוצות האוהדים השונות בליגות הנמוכות.
עד כמה השבר הזה עמוק? כדי להבין את גודל הדבר, מספיק להקשיב לקולות מהשטח. סער גינזבורסקי, חבר הנהלת מ.ס פנתרות אשדוד (קבוצת הנשים) ואחד ממייסדי עירוני אשדוד, מספר ל"היום": "בתור מי שליווה את הטלטלה שעברה על מ.ס אשדוד מקרוב ומכל זווית אפשרית, אני סבור כי המועדון אכן חווה משבר עמוק תחילה בעקבות האיחוד, ובהמשך עם הקמתן של קבוצות האוהדים השונות בעיר".
גינזבורסקי מציין כי בשנים האחרונות נעשה ניסיון לחשב מסלול מחדש ולבנות תשתית לקהל איכותי יותר המורכב ממשפחות וילדים, ומסמן את האצטדיון החדש כהזדמנות. אך כשהוא נשאל על האפשרות לחבר מחדש את הלבבות בעיר, האמת צפה על פני השטח: ״אני חושב שהקהל שיצמח למ.ס חייב להיות קהל חדש לגמרי. לא חושב שכמה מאות האוהדים השרופים של הקבוצות יגיעו למ.ס, אולי הילדים שלהם".
ואכן, הקבוצות הללו לקחו איתן את הלב, את האמוציות, את הנשמה ואת מאות האוהדים של הרחוב האשדודי, והשאירו את קבוצת האם, מ.ס אשדוד, כמוצר מנוכר, מרוחק וסטרילי. הניכור הזה תורגם העונה ישירות לכר הדשא, שם התברר שעם כל הכבוד לבעל הבית החזק ביציע, על המגרש לא היה מי שינהל את העסק.
אשדוד ויתרה על היוזמה והחזיקה בכדור רק 47% מהזמן, תוך שהיא מציגה הגנה חסרת אופי שסגרה עונה שלמה עם חמש רשתות נקיות בלבד ב-33 משחקים. לשם השוואה, קבוצות כמו קומו האיטלקית או ברצלונה נועלות את השער בקרוב ל-50% מהמשחקים שלהן.
אשדוד, לעומת זאת, ספגה כמעט בכל שבוע והראתה שמבחינה מקצועית היא פשוט איבדה את הזהות. וברגע האמת של העונה הנוכחית, בעיצומם של מאבקי ההישרדות הקשים בליגת העל, מ.ס אשדוד פשוט נשארה לבד. היא גילתה, אולי מאוחר מדי, שהיא נותרה ללא חומת המגן הציבורית שלה, ובלי קהל רחב שיילחם עליה וידחוף אותה ביציעים ברגעים המכריעים שבהם נקבע גורל המועדון.
אך הירידה של אשדוד, עם כל הכאב והאכזבה הכרוכים בה, לא חייבת להיות רק סוף עצוב ותעודת עניות למהלכי העבר. היא יכולה וצריכה לשמש כעת כהזדמנות פז לתיקון היסטורי רחב ומקיף. דווקא עכשיו, מתוך נקודת השפל והזעזוע של הליגה הלאומית, הנהגת העיר אשדוד, יחד עם הנהלות הקבוצות השונות ומובילי דעת הקהל בשטח, צריכים להרים את הכפפה.
זה הזמן להושיב את כל הפלגים והקהילות סביב שולחן עגול אחד, וליזום מהלך אמיץ שיחזיר את קבוצות האוהדים והקהל הביתה, ויבנה מותג אשדודי גאה, מאוחד ואותנטי מהיסוד.
הכותב הוא חובב ליגות נמוכות, יועץ תקשורת ולשעבר דובר סקציה נס ציונה
