יום הזיכרון לחללי צה"ל ופעולות האיבה קיבל משמעות נוספת מאז 7 באוקטובר. בתוך הכאב הלאומי, גם הספורט הישראלי - ובמיוחד הכדורגל, נושא עמו את זכרו של ליאור אסולין ז"ל, שנרצח בטבח במסיבת הטבע ליד קיבוץ רעים. הוא הובא למנוחות בבית העלמין כפר נחמן והותיר אחריו שלושה ילדים וחברים רבים שמתקשים עד היום לעכל את האובדן.
אסולין לא היה רק כדורגלן, אלא דמות שנצרבה עמוק בלבם של הסובבים אותו - אדם של חיוך בלתי נגמר, גם ברגעים הקשים ביותר. יוגב בן סימון, אחד מחבריו הקרובים, נזכר בדמותו ומשרטט את הקווים שהפכו אותו למיוחד כל כך: "ליאור היה מיוחד, אחד ויחיד".
"הוא עבר חיים לא פשוטים - איבד את אביו מול העיניים, התמודד עם משברים משפחתיים וכלכליים ופציעות לא קלות. אבל דבר אחד לא השתנה - החיוך. תמיד שידר שהכל בסדר, תמיד חזק".
"נתן הכל, עם לב ענק ונשמה של לוחם"
הדברים מקבלים משנה תוקף דרך סיפור קטן, כמעט יומיומי, שממחיש את אופיו. "בעונה שלנו בהפועל רמת גן, כשעלינו ליגה והוא לא הפסיק לכבוש - ליאור הגיע אחרי קרע ברצועה הצולבת", מספר בן סימון.
"לפני כל משחק, בשקט, בלי שאף אחד יראה - מבקש טייפ, חובש לעצמו את הברך, מסתיר עם הגרב, ועולה למגרש כמו שד. לא התלונן. לא הראה כאב. רק נתן הכל - עם לב ענק ונשמה של לוחם".
גם שרון גורמזנו, חבר קרוב נוסף, מתקשה לעכל את האובדן ומדבר על הפער הבלתי נתפס בין הזיכרון למציאות: "ליאור, כל שנה שעוברת וזה עדיין לא נתפס שהוא לא איתנו. בן אדם כל כך אהוב במגרש ומחוצה לו. יש לנו כל כך הרבה סיפורים וחוויות".
מבין אותם סיפורים, גורמזנו בוחר לשתף רגע אחד שמזקק את מי שהיה אסולין כאדם: "הוא היה שותף עם שחר בן נעים ז"ל בחוות סוסים, וליאור היה אוהב לרכב - זו הייתה התרפיה שלו. יום אחד הוא התקשר אליי לבוא לרכב איתו, ובדרך הוא אומר לי תאסוף מישהי".
"הגעתי וראיתי אישה ושני ילדים, חשבתי שהם משפחה שלו. תוך כדי נסיעה הבנתי שליאור ראה פוסט בפייסבוק של מישהי קשת יום, והוא פשוט הזמין אותה עם הילדים ליום כיף. כשהגענו הוא הכין לכולם ארוחת צהריים, לקח את הילדים לרכיבה. יום שלם עם אנשים שהוא בכלל לא מכיר - זה רק מראה איזה לב היה לו וכמה נתינה, גם בתקופות טובות וגם בפחות טובות שלו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו