הספר "הך הך הכח!", אותו חיבר בני כנען, מביא את סיפורה הנפלא של קבוצת הכדורגל הכח רמת גן, שלמעשה נולדה כהכח וינה לפני יותר ממאה שנה. ספר המרתק ועב הכרס מאגד בתוכו בתוכו זיכרונות, תצלומים ותיאורי מאורעות של הקבוצה מאז ימי וינה של לפני מלחמת העולם השנייה. לפניכם אחד הפרקים מתוכו.
עיין ערך "אהדה"
אהדה פירושה חיבה, אהבה, יחס טוב, סימפתיה. הסגולים מעולם לא היו קבוצה משופעת באוהדים רבים. עניין זה בנה בין השאר את הצביון ואת האווירה המיוחדת של הכח מכבי רמת גן. בקבוצת הכח כמעט כולם הכירו את כולם, ואף נוצרה אמרת ניחומים: "נכון, אנחנו מעט, אבל אנחנו לא מקבלים כל אחד".
האווירה בקבוצה הייתה תמיד משפחתית וחמה, ההיכרות והיחסים במשולש שחקנים-הנהלה-אוהדים היו קרובים, וכל מי שאהד את הקבוצה ורצה להיות מעורה בה ולקבל תפקיד, יכול היה להשיג זאת בקלות. היה עליו להגיע רק לאימונים ולמשחקים, להציע את עזרתו מתוך כוונה טובה, והיה נענה ברצון כפי שהיה גם בקבוצות הכדורסל והכדוריד של מכבי רמת גן.
בקבוצה גדולה אין אפשרות לתת תשומת לב לכל אוהד, "שרוף" ככל שיהיה, כי יש רבים כמותו. ואילו בקבוצת הכח, המועדון הקטן-הכי-גדול בישראל, כמעט כל אוהד שרצה, יכול היה לקבל במה ולהתבטא בסגנונו ובדרכו שלו. האוהד נחשב חלק מהקבוצה. משמעות הדבר שהאוהד יכול היה לעזור לשחקן כלשהו בכל עניין, להסיע שחקנים למשחקים ברכבו הפרטי, לתרום תרומה קטנה בכסף, בארוחה או בתלבושת לנוער וכן הלאה. גם אם עזרת האוהד לא הייתה חומרית והוא היה מגיע רק לצפות באימונים, הרי שהיה מתקבל די מהר בנוף הדליל בדרך כלל אצלנו.
התמורה הייתה בעיקר "להיות בעניינים", להכיר מקרוב את השחקנים ואת מנהלי הקבוצה, להצטרף לנסיעות באוטובוס השחקנים למשחקי החוץ, ולרוב היה מקום, ועוד פרסי ניחומים קטנים. אולם היו גם אוהדים מיוחדים שלא היו מוכרים בקרב שחקני הקבוצה, ושמעטים ידעו על קיומם. אבל הם היו קיימים.
אוהדים אלו היו באים למשחקי הקבוצה ועוקבים אחריה עשרות שנים. את קריאת העיתון הם יתחילו במדור הספורט, וראשית יחפשו את אזכור קבוצתם. אם זו תופיע בטלוויזיה, סדר יומם יכוון לפי שעת השידור. הם יכולים לשבת בבית הקפה או בפורומים אחרים, ידברו, יתווכחו ויבואו על סיפוקם בשיחות על אודות קבוצתם.
לרוב לא יקבלו אוהדים אלו חשיפה אישית וזהות ציבורית כאוהדי הקבוצה. לנו בהכח יש אוהדים חבויים, ביישנים ונאמנים, אשר לאורך שנות המדבר, שעדיין נמשכות לצערנו, שומרים אמונים לקבוצת הכח ואוהדים אותה מכל קצוות העולם. אוהדים אלמונים אלו לא באים עוד למשחקים.
כשקבוצה משחקת בליגה נמוכה יותר לאורך שנים, כמות אוהדיה קטנה עוד יותר. זוהי המציאות העצובה. הדור החדש של אוהדי הכדורגל בוחר על פי רוב בקבוצה גדולה, לא בהכרח מאזור מגוריו. מעטים יבחרו קבוצה שירדה מגדולתה. כך עלולה קבוצה בעלת קהל אוהדים קטן מלכתחילה להיעלם בסופו של דבר בליגה נמוכה – ראו את שמשון תל אביב ובית"ר תל אביב.
היא עלולה אף להימחק כליל – ראו את מכבי יפו שנמחקה כתוצאה מניהול כושל והוקמה מחדש על ידי אוהדיה בשם שונה, מכבי קביליו יפו. גם הפועל ירושלים, שניצחה את הכח בגמר הגביע ב-1973, נפלה קורבן לניהול כושל עד שירדה לליגה ב', לא נרשמה לליגה, ולאחר מכן התפרקה. רק לאחר שאוהדי הפועל קטמון ירושלים קנו בכסף רב את השם "הפועל ירושלים", קמה הקבוצה לתחייה.
גם התלהבותם של אוהדי קבוצות גדולות, כאלה שזוכות באליפויות ובגביעים, דועכת ברבות השנים. שינוי במרחק הגאוגרפי ממגרש הקבוצה, אובדן להט הנעורים וגילוי ההנאות שבתחומי עניין אחרים – כל אלה מרחיקים את האוהדים מלהגיע למשחקים. תורמים לכך גם שידורי הטלוויזיה הישירים, החוסכים מהאוהדים זמן הגעה, חיפוש חניה והוצאה כספית.
למרבה הצער, עדיין קיימת אלימות מילולית ופיזית במגרשים, והצפייה במשחקים מרחוק מרחיקה מהצופה גם את גילויי האלימות האלה. מה רע להשתרע בכורסה מול מסך גדול ולראות פרטים שאינם נראים ממרום היציע? אפילו את ה-VAR , שופט הווידאו, אפשר לראות מן הבית. ואם כבר לראות מהכורסה, מדוע לא את הקבוצות האירופיות הגדולות?
כך הולך ומתמעט לו קהל הצופים, בעיקר של הקבוצות הקטנות. באופן יחסי למספר תושבי ישראל היום, קרוב לעשרה מיליון, יש פחות צופים במגרשים מאשר בשנות החמישים, השישים והשבעים. אז היו הרבה פחות תושבים בישראל. החיים זורמים ומשתנים כל הזמן; דברים אינם נשארים כפי שהם לנצח. הרוב אינו דבֵק בכל אהבה לאורך שנים, אולם הפינה החמה לקבוצת הכדורגל של נעוריך, במקרה שלנו – הכח, מצויה ושמורה.
