אני לא זוכר מתי בדיוק שמעתי לראשונה על מועדון הכדורגל ווימבלדון AFC, אבל השבוע, כשנתקלתי בידיעה קצרה על עירוני אשדוד שנאבקת על המשך קיומה, הסיפור שלהם מיד צף לי בזיכרון ולא עזב אותי לרגע.
ווימבלדון נחשבת לאחת מקבוצות האוהדים הראשונות בעולם. היא קמה כשקהילה שלמה סירבה להשלים עם זה שהמועדון האהוב הועבר לעיר אחרת. במקום לכעוס או להפגין, הם פשוט ישבו וחשבו איך מקימים מחדש את מה שנלקח מהם.
הם מצאו מגרש קטן, חילקו תפקידים והתחילו מאפס. בלי בעלי הון, רק אנשים שמאמינים שהקבוצה שלהם לא יכולה להיעלם כי מישהו החליט כך. כשקראתי על אשדוד, רחוק משם אלפי קילומטרים ובעולם אחר לגמרי, הרגשתי את אותו חוט דק שמחבר בין שתי הקהילות.
מדובר בשתי קבוצות תאומות שמחזיקות חלום, אבל מוצאות את עצמן בתוך מציאות הרבה יותר קשוחה. רצון גדול מצד אחד ולחץ יומיומי מצד שני. ההתנגשות בין אהבה לכדורגל לבין החיים עצמם, אלה שלא עושים הנחות לאף אחד.
מודל קבוצות האוהדים נולד כאן מתוך געגוע למשהו נקי, פשוט והוגן. מועדון שהאוהדים מנהלים, אוהבים ושומרים עליו כקהילה. אבל מה שעובד נפלא בשלב ההתלהבות הראשוני, נשחק ברגע שהוא פוגש את הדרישות של הכדורגל המודרני.
ד״ר אלון אפק, מומחה לספורט ופרקטיקום מהקרייה האקדמית אונו, הגדיר את זה בצורה הכי מדויקת ששמעתי: ״הפער בין הרומנטיקה של מודל האוהדים לבין המציאות הניהולית הקשוחה של הכדורגל הישראלי. קבוצות אוהדים נולדות מתוך תשוקה אותנטית ורצון להציל זהות מקומית וזה מרגש וחשוב.
"אבל כשההתלהבות הראשונית פוחתת, מה שנשאר זה ניהול יומיומי כגון תקציבים, שיווק, פיתוח תשתיות, התמודדות עם רגולטורים. ברגע שהקבוצה נשענת על גרעין קטן מדי של אנשים או על מבנה ניהולי לא מספיק יציב, זה כמעט בלתי נמנע שהמערכת תתערער.
"צריך להבדיל בין הרומנטיקה והתשוקה שהם המניע הראשוני לבין מקצועיות ומקצוענות שדרושים ככל שהרמה והדישה, לא בכדי לא מעט מועדוני ספורט שהחלו כחובבניים עם מודל אוהדים ׳חוששים׳ מפני עליית ליגה והפיכה למקצוענים".
והפער הזה מורגש היטב בליגה א׳. קבוצות שמחזיקות מאות עד אלפים בודדים של אוהדים ביציע, אבל מתנהלות מאחורי הקלעים כמו עמותות מותשות. זה מתחיל מעמוד פייסבוק עם כמה מאות/אלפי עוקבים שלא מתעדכן וממשיך לקמפיין הצלה שאוסף שקל לשקל.
הכל נעשה מתוך אהבה, אבל העולם שמסביב כבר מזמן עבר למודל שבו גם מועדון קטן חייב לנהל את עצמו כמו עסק קטן עם מערך שיווק, תקציב מסודר, תשתיות מקצועיות ואנשי מקצוע שמוקדשים למלאכה.
הסיפור לא אבוד
ובכל זאת, אפק לא ממהר להספיד את המודל. "אני מאמין שלמודל יש סיכוי אבל לא בכל תנאי. בישראל יש חוסר יציבות מובנה - הכנסות נמוכות, תלות גדולה ברשויות מקומיות ומערכת רגולטורית שדורשת עמידה בסטנדרטים שמועדוני אוהדים מתקשים לממן.
"יחד עם זאת, ראינו הצלחות כמו הפועל קטמון/הפועל ירושלים ואפילו הפועל רובי שפירא בחלק מהשנים. הוכחות לכך שהמודל יכול לעבוד קיימות, אבל הן דורשות סביבה מקצועית יותר, ובעיקר פחות ריכוז של כוח אצל קומץ מתנדבים. אם המדינה הייתה נותנת תמריצים כמו בגרמניה או ספרד, היינו רואים הרבה יותר קבוצות אוהדים משגשגות".
כשמסתכלים על ההבדלים בין קבוצות אוהדים שמצליחות לאורך זמן לבין אלה שנופלות אחרי כמה שנים, אפק מצביע על אותם מרכיבים. "ההבדל המרכזי הוא מקצוענות ניהולית. בקבוצות שמצליחות רואים כמה מאפיינים חוזרים, ביניהם: מבנה ניהולי ברור הכולל חלוקת תפקידים מקצועית, רואה חשבון, מנכ”ל ו-ועדת ביקורת;
"הפרדה בין רגשות להחלטות כשההנהלה לא מונעת מרגעי לחץ של היציע; מודל הכנסות מגוון שלא מתבסס רק על מכירת מנויים, אלא חסויות, קהילה עסקית מקומית, פרויקטים חברתיים שמייצרים תמיכה עירונית; סבלנות שבמסגרתה מועדוני אוהדים שנופלים מתאפיינים בלחץ תמידי ‘להצליח עכשיו’, מה שמוביל לבזבוז כספים או למינויים לא נכונים;
"ומודל משולב הכולל גם הון כלכלי. הקבוצות שמחזיקות לאורך זמן הן אלו שהבינו שהן לא רק מועדון כדורגל, הן ארגון חברתי שמצריך תכנון ארוך טווח".
כל טלטלה הופכת לסכנה קיומית
ובחזרה לאשדוד: כשמועדון מסתמך על קומץ מתנדבים, על תקציב דחוק ועל דיגיטל שלא מצליח לצאת מהבועה, כל טלטלה, אפילו קטנה, הופכת לסכנה קיומית. מודל שמבוסס על חלום צריך מאחוריו גם תשתית שתאפשר לחלום הזה לשרוד יותר מחורף אחד.
אפק מציע שורה של צעדים שהיו יכולים לשנות את התמונה: "מימון יציב ומתמשך למועדונים שמתנהלים נכון, קורסים לניהול ספורט עבור מנהלים ומתנדבים, שקיפות מלאה שתשמור על אמון הציבור ומודל בעלות משולב שמכניס שותפים אסטרטגיים בלי לפגוע בדמוקרטיה של האוהדים.
"הפועל ירושלים/קטמון הם בהחלט כתובת שצלחה את המודל ומצליחה לקיים אותו בעזרת הון אנושי מקצועי וקהילה תומכת".
קמפיין ההצלה של עירוני אשדוד הוא מרגש. הוא מזכיר למה אנשים בכלל בוחרים במודל הזה מלכתחילה. אבל הוא גם תמרור אזהרה. קבוצות אוהדים לא מתפרקות כי הן חלשות, אלא כי המערכת שסביבן הפכה להיות תובענית בהרבה יותר ממה שמודל קהילתי מסוגל להתמודד איתו לבד.
אם רוצים שהחלום הזה ישרוד גם בעשור הבא, צריך להבין שהלב הוא רק ההתחלה. הסיפור האמיתי הוא היכולת להחזיק גוף שלם שמסוגל לרוץ קדימה לא רק מתוך אהבה, אלא מתוך מקצוענות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
