פגשתי את יובל נעים פעם במגרש קטן בליגה הלאומית. היה חום של יולי, הדשא היה מלא בורות וכ-200 איש מהיציע צעקו דברים שאין להם מקום באף אצטדיון, אבל בליגות האלה הכל עובר. הוא עמד על הקווים ולא הפסיק לזוז לרגע. כולו אש. מאמן שלא צריך להסביר מה הוא מרגיש כי הגוף מספר את זה בלי מילים. יש הרבה דמויות בכדורגל הישראלי, אבל מעט אנשים שכל נגיעה במשחק עוברת להם דרך הדם. נעים הוא אחד מהם.
השבוע הוא דיבר שוב והפעם לא על משחק או על שופט. הוא אמר משפט אחד פשוט שהצליח לפתוח שוב את כל הדיון על הליגה הזו: ״יש קבוצות בצמרת הלאומית שלא רוצות לעלות״. מי שלא חי את הליגה ירים גבה. מי שכן חי אותה יודע בדיוק על מה הוא מדבר והביטוי ״סכנת עלייה״ יצלצל ישר. זה לא משפט שחולף ליד האוזן. הוא פוגע במקום מסוים שאתה מכיר אותו מבפנים. בליגה הלאומית יש רעב אבל יש גם פחד. החלום לליגת העל גדול מאוד אבל לפעמים גם גדול מדי.
העונה קיבלנו עוד תזכורת לזה. הפועל חדרה ירדה מליגת העל וקורסת כמעט מיד, כאילו כל מה שהחזיק אותה שם התאדה ברגע אחד. סקציה נס ציונה, המקום שאני אוהב ומכיר, צנחה בתוך שלוש שנים מליגת העל עד לליגה ג׳. כל אוהד סקציה יודע כמה זה כואב וכמה זה מרגיש לפעמים כמו חלום שמתפרק מול העיניים. הפועל רעננה, שהייתה במשך שנים אחת הקבוצות הכי יציבות בכדורגל הישראלי, פשוט שקעה לאט ובלי דרמה גדולה. מועדונים לא נופלים ביום אחד. זה תמיד תהליך שקט של שחיקה.
לא לעלות - כדי לא להתרסק
והאמת היא שהסיפורים האלה לא מפתיעים. מועדונים בישראל רגילים לחיות מעונה לעונה. אין תכנון ארוך טווח, אין קהילה גדולה שתעמוד מאחוריהם אם יכשלו, אין מחלקות נוער שעובדות שנים קדימה. הכל על פתרונות מהירים ועל תחושת הישרדות. ואז כשקבוצה מתקרבת למקום גבוה באמת, היא גם מתקרבת למציאות שלא תמיד יש לה את הכלים להתמודד איתה. ההצלחה מביאה אחריות, ולחלק גדול מהמועדונים אין אמון בעצמם או במערכת שסביבם כדי לקחת אותה.
גם אני נפלתי בזה פעם. אני זוכר היטב את סוף עונת 2018/19, כשהסקציה עלתה לליגת העל. זו הייתה תקופה מוזרה. קבוצות אחרות כבר נראו מותשות ומרוסקות, כאילו הרימו ידיים רגע לפני הקו. ואנחנו, בלי ניסיון, בלי תקציבים של ליגות גדולות ובלי תוכנית מפורטת לשנה שאחרי, פשוט בחרנו ללכת עם מה שהחזיק אותנו כל העונה: להתחרות ולנצח. לעשות את מה שאנחנו יודעים ולא לחשוב רחוק מדי. בסוף זה עבד ועלינו ליגה.
ועונה אחרי, כשירדנו חזרה, פתאום מצאתי את עצמי חושב את המחשבה שאסור לחשוב. למה בכלל היינו צריכים את זה ולמה להסתבך. למה לרדוף אחרי משהו שאנחנו לא לגמרי יודעים איך להחזיק. וזה בדיוק המקום שהיום אני מבין כמה הוא מסוכן. כי זו המחשבה שמדליקה את הפחד אצל כל מועדון שנוגע בהצלחה.
האמת העצובה
לכן, המשפט של יובל נעים נשמע אולי בוטה, אבל הוא אמיתי. הוא אומר את מה שמדברים עליו במסדרונות ובמועדונים, רק שאף אחד לא רוצה להיות זה שישבור את השתיקה. לא כל קבוצה שיוצאת למסע של מאבק בצמרת באמת רוצה להיות שם. זה לא נובע מחולשה של שחקנים או מאמן. זו פשוט המציאות. יש מועדונים שלא בנויים להצלחה. לא כלכלית, לא ניהולית, לפעמים גם לא נפשית.
ואולי בגלל זה גם הליגה הלאומית מרגישה לנו כל כך ישראלית. עם הרבה תשוקה, הרבה יכולת והרבה חום, וגם הרבה רגעים שבהם אנחנו מתקרבים לחלום ואז עוצרים, רגע לפני שהוא נהיה גדול מדי. כמו אדם ששמח בחלקו ושלא רואה צורך להסתבך עם יותר מדי עומס.
יובל נעים, עם כל הרעש שהוא מביא, מזכיר משהו ששכחנו. הוא מזכיר שהמשחק הזה בנוי על רצון להתקדם ולא על פחד להישאר במקום. הוא מזכיר שרעב אמיתי נראה אחרת ושכדורגל הוא לא פרויקט של שנה אלא דרך שמבקשת מחויבות. הוא אולי אדם ישיר מדי עבור חלק מהאנשים, אבל הוא כנראה האחרון שמדבר בגובה העיניים על משהו שהפך אצל רבים לטאבו.
ובסוף זה פשוט. ליגה שלא רוצה לגדול, לא תגדל. וקבוצות שמפחדות מהעלייה באמת לא יעלו. ונעים הוא מי ששם לנו את זה מול הפנים בלי להתחמק. לפעמים צריך קול כזה. קול שמפסיק לפחד מהאמת ומזכיר לכולם למה בכלל נכנסנו לעולם הזה מלכתחילה.
