עשרה מחזורים בליגת העל מאחורינו ומגמת הפנדלים לא פוסקת. ב-69 משחקים (בלי הדרבי שלא שוחק) נשרקו לא פחות מ-49 פנדלים, ממוצע של 0.7 למשחק. השיא הישראלי נקבע ב-1956 ועומד על 67 פנדלים ב-132 משחקים, ובקצב הנוכחי הוא יישבר תוך 27 משחקים. המספרים גבוהים גם ביחס לעולם וליגת העל מובילה את היבשת בשריקות לפנדלים.
כדי לשבר את האוזן נציין כי מאז עונת 2012/13 ממוצע הפנדלים לעונה עומד על בערך 51. אנחנו כבר על 49 ולמעלה משני שלישים עוד לפנינו. אגב, בארבעה משחקים העונה נשרקו לא פחות משלושה פנדלים. השיא של ליגת העל עומד על ארבעה במשחק אחד מעונת 1993/94, כשבשלוש העונות הקודמות יחד היו בסך הכול שלושה משחקים בהם נשרקו שלושה פנדלים.
למה זה קורה?
שופט העבר הבינלאומי לירן ליאני מצביע על כמה סיבות מרכזיות: "הוועדה המקצועית צריכה לשאול את עצמה מה השתנה העונה ביחס לעונות הקודמות. יש פה כמה גורמים: ה־VAR שמאז שנכנס לחיינו מגלה יותר אירועים, והנחייה כללית לשרוק יותר. ייתכן שלקחו את זה רחוק מדי. יש פנדלים אמיתיים ומוצדקים, ויש גם מקרים של מגע רך".
לדבריו, גם לשחקנים יש חלק: "הם עדיין לא הפנימו שיש VAR שרואה הכול. הם ממשיכים לתפוס ברחבה ולעשות עבירות, לפעמים מתוך חוסר מודעות בזמן משחק עם דופק גבוה. בנוסף, רף ההתערבות של ה־VAR נמוך מדי. פנדל זה עונש קריטי, והרף צריך להיות גבוה יותר. יש מגע נורמלי לכדורגל שלא צריך לשרוק עליו".
הפרשן אורי קופר מבית "הפודיום" ובעל הפודקאסט "הקול מקצועי" מוסיף שמדובר בשילוב בין החלטת האיגוד לקבוע קו אחיד ומחמיר, לבין שינוי דפוסי המשחק: "זו החלטה של איגוד השופטים להוביל קו אחיד מחמיר שגורם לפנדלים רבים שניתנים על ידי ה־VAR. בנוסף, יש עלייה במספר השערים מקרנות – מה שגורם להגנות לבצע עבירות קטנות כמו תפיסות בחולצה".
האיגוד החליט בתחילת העונה להחמיר במיוחד בכל הנוגע לתפיסות ברחבה, וכתוצאה מכך נשרקו לא מעט פנדלים. "בין רבע לחמישית מהפנדלים העונה הגיעו אחרי קרנות", אומר קופר. "זה מוביל למספרים לא הגיוניים. הענישה בפנדל חמורה מאוד ביחס לעבירה, במיוחד כשיש יותר מדי שריקות זולות שיכולות לגמור משחק".
לדבריו, הרצון לאחידות מבורך, אך התוצאה פוגעת באופי המשחק: "ריבוי פנדלים הורס את המשחק. באנו לראות גולים ממשחק שוטף, לא דו־קרב פנדלים. אנחנו רוצים שערים – אבל לא כאלה". ליאני מוסיף על כך: "כולם רוצים שהמשחק יזרום, אבל כשופט זה לא משנה אם כבר שרקתי שני פנדלים, אם אני מזהה שיש סיבה להעניק פנדל שלישי אני אתן. אני נשאר נאמן לחוקים".
מה הפתרון?
ליאני מציע להגביל את התערבות ה־VAR: "אם יש ספק – אז אין ספק. ה־VAR צריך להגדיל את רף ההתערבות שלו. לשחקנים יש אחריות להפחית עבירות כי יש מי שרואה אותם. ראיתי שבאנגליה החליטו להפחית שריקות על נגיעות יד. נגיעת יד היא נושא לפרשנות, ולכן רבים לא מבינים על מה שורקים. אולי שווה לומר שאנחנו מפחיתים את בעיטות העונשין על נגיעות יד".
קופר חלוק עליו בנושא נגיעות היד: "בכל הקשור לעבירות צריך להחמיר פחות ולתת למשחק יותר לזרום, שחקנים ימשיכו ללכת לכדור וזה לא ישתנה - שם אם ה-VAR לא בטוח במאה אחוז שלא יתערב. בכל מה שקשור לתפיסות ברחבה ולנגיעות יד – צריך להמשיך באותו קו עד שהשחקנים יתרגלו. אלה דברים שניתן להטמיע עם הזמן, תרוץ עם זה ובסוף יהיו פחות פנדלים כי שחקנים יבינו שזה יוביל לשריקה".
"מעדיף לטעות לטובת הקטנות"
לאחרונה עלו טענות רבות של "הקבוצות הקטנות", כמו בני ריינה ועירוני טבריה, על חוסר אחידות ותחושת קיפוח. ליאני מודה שזו תחושה רווחת: "לקבוצה קטנה תמיד יש תחושה שהיא מקופחת כי היא קטנה. שיפוט זה עניין מנטלי – ככל שהשופט חזק יותר בראש, יש לו יותר ביטחון לא לתת את ההרגשה הזו. תמיד היה את הסיפור של גדולות וקטנות, להן יש פחות כוח תקשורתי וקהלים.
"ריינה, למשל, כעסו על הפנדלים מול מכבי תל אביב לא כי הם לא היו נכונים, אלא כי זה היה ריכוז של תסכול ממשחק קודם מול הפועל באר שבע, שם הגיע להם ולא קיבלו. אף אחד לא רוצה לקפח אף קבוצה – שופטים עושים את המקסימום, אבל אני תמיד אומר – אם אתה כבר טועה, תטעה לטובת הקטנות".
