ואם יש משהו שמייצר תסכול בצורה הגבוהה ביותר מהקמפיין הליגה האירופית, הוא הסיום של כל אחד מהמשחקים, התחושה הזו של אתה קרוב, אבל לא באמת, אתה שם, אבל לא באמת. חיזיון תעתועים. התחושה הזו שאתה באירוע, אתה שם, שאתה עומד מול היריבה שלך, איכותית ככל שתהיה, ואתה לא רחוק ממנה כמו שחשבו שתהיה. אתה משחק את הסגנון שז'רקו לאזטיץ' תכנן, אתה מגיע למצבים, אתה לא מוותר על עקרונות המשחק שלך (ולא מקבל שביעיות בשם הכדורגל ההתקפי כמו האחות הקטנה שלך בשביל לגרוף לייקות), כל הדברים האלה מתכנסים.
הם קורים, בפעם הרביעית, ושוב כמו בכל אחד מהם, התחושה בסוף היא ריקנות גדולה. היא גדולה בעיקר כי כל אחד מבין מה הקמפיין האירופי, ללא בלומפילד, גובה ממכבי תל אביב. מה הוא לוקח ממנה. צריך רק להסתכל על המשחקים מול בני סכנין ומכבי חיפה כדי להבין. את היכולת הלא מרשימה במשחקים מול עירוני קריית שמונה ובני ריינה. המחיר ברור, התסכול ברור, יש עוד ארבעה מפגשים כאלה עד סוף 2025 - הסוף חייב להשתנות. כי בסופו של דבר הכל יושב על הפער הבלתי נתפס בין המצבים שמכבי ייצרה מול יריבה שרק המאמן שלה שווה זכייה בליגה האירופית.
אם זה אלעד מדמון (מעניין מה אבא יגיד הפעם?), דור פרץ ששוב מגיע למצבים, שוב עושה הכל נכון, אבל מסיים את המשחק עם תסכול. ואולי זה הסיפור של דיבו מרטינס. הוא פשוט יודע לנצל רגעים. העצירה שלו במצב הראשון של פרץ היא מזל, זה נדבק אליו. הרי מ-10 מצבים, ב-9 וחצי מהם זה נגמר בשער. אתמול (חמישי), דווקא אתמול, מרטינס היה שם בשביל לנצח. שוער אלופת עולם, עם מזל של אלוף עולם.
ובתוך תוספת הזמן, בדיוק כשאתה מרגיש את האווירה החמימה הזו - הנה אנחנו ממש שם. אצל אסטון וילה, ואנחנו מביטים להם ישר בעיניים. מגיע השער המופרע הזה של איאן מאטסן. כניסה חדה כמו מחט, בעיטה מהירה כמו טיל, וזה יתרון למארחת. זה הסיפור שלנו באירופה, כל משחק מרגיש כמו המשחק הקודם. זה רק היריבה שמתחלפת, והמצבים שמחמיצים הופכים לקורצים יותר. רק כדי לחדד את התסכול עוד קצת כי אפשר.
כוח של מועדון
זה לא טור שידבר על אנטישמיות, על מופעים מזעזעים של הקהל באי הבריטי, על הצביעות שלהם. זה לא ידבר על שום דבר כזה, כי לא מגיע להם שום התייחסות. ההופעה אתמול של מכבי, בלי הקהל שלה, היא ההוכחה לכוח של המועדון. בתוך סיטואציה מורכבת לייצר הופעה שלמה, טובה, איכותית. זה יישמע קלישאתי, אבל מכבי תסכלה את אסטון וילה יותר ממה שהיא חשבה שהיא תתסכל, מספיק היה לראות את הפרצוף של אונאי אמרי בהפסקה. לפני שנה מכבי נראתה רחוקה כל כך מאייאקס, ואתמול היא הייתה קרובה לאסטון וילה. זה שיעור שהיא למדה על הבשר.
כי אם יש משהו שהמשחק בבירמינגהם יכול לסמן זה בעיקר את המעבר של טייריס אסאנטה ואיסוף סיסוקו ליעד הבא. הפיזיות של שניהם, העובדה שהם היו בקצב של קבוצה כמו אסטון וילה עם צמד קשרים דינמיים כמו אמאדו אונאנה ולמארה בוחארדה (אבל באמת דינמיים, לא סתם דינמיים כמו שהפרשן סיפר). סיסוקו עשה הכל טוב. הוא שחרר את מכבי קדימה, התמודד במאבקים מול אסטון וילה, לא פחד לרגע. כל מכבי לא פחדה לרגע.
וזה בעיקר לזכותו של לאזטיץ'. שגם מול מי שכנראה תזכה במפעל הוא משחק את אותו משחק שהוא היה משחק גם אם היה משחק הערב מול באצ'קה טופולה. יש מאמנים שאשכרה עסוקים בלאמן את הקבוצה שלהם, לשפר אותה ממשחק למשחק, לעמוד על העקרונות שלהם. אבל במציאות שלנו, כל מאמן ישראלי שהקבוצה שלו הייתה משחקת כמו מכבי אתמול על אדמת אנגליה היה כבר משווה ליורגן קלופ המדברי, פפ גווארדיולה הכרמלי ודייגו סימאונה של המזרח התיכון.
גם רוי רביבו יכול להיות מרוצה שיש לו ברזומה את ההופעה הזו מול קבוצת פרמיירליג, במה שמסתמנת בתור העונה האחרונה שלו בצהוב. אם הוא יצליח לחבר עוד שתי הופעות כאלה בארבעת המשחקים הנותרים, אפילו היכולת הלא איכותית של הנציגים שלו תייצר לו את ההצעה שתגרום למכבי להגיד כן.
נקודות אור
ויש נקודות טובות לקראת בית"ר ירושלים ביום ראשון. הייטור נכנס לקצב והיה טוב גם בהיעדרו של עלי קמארה (הלם שהוא לא שוחרר אה?), הליו וארלה נתן למכבי המון אוויר והציג יכולת שלמה. לעומתם, רועי משפתי ומדמון צריכים לגרום ללאזטיץ' לפקפק. לפקפק באמת בכל מה שקשור לנוכחות שלהם בהרכב של מכבי. מדמון הוא הסוגיה הקלה יותר. זה לא רק הפנדל המטופש שהוא ביצע, זה כל הדברים בחלק הקדמי שהוא לא ידע לייצר נכון.
אז יכול להיות שלאזטיץ' חשש לשלב את יון ניקולאסקו אחרי הפציעה במשחק באינטינסביות גבוהה כל כך, אבל העובדה שמדמון סיים אתמול משחק מלא צריכה לאותת שהוא לא ישחק ביום ראשון בבלומפילד. ולגבי משפתי, היריבה אתמול הייתה מספיק איכותית כדי שהוא יתעלה על עצמו ויוותר על התקפי הלב שהוא מייצר בכל יציאה החוצה.
מיד אחרי השער הראשון היה רגע שהוא פשוט יצא אל תיבת החמש כאילו הוא רז שלמה (מצוין! ואפילו סופר איכותי) ולא הבחור הזה עם הכפפות שיכול לתפוס את הכדור ביד. יש במשפתי דברים טובים, באמת. העבודה שלו על קו השער אדירה, הוא טוב גם באחד על אחד, ועדיין כל יציאה היא סכנה. היא מייצרת חוסר שקט. ועכשיו יש את בית"ר ביום ראשון, רגע לפני הפגרה, ואני רק שואל שאלה אחת ברורה: האם היה משחק חשוב יותר מזה? אל תענו לי.
