לפני שבוע עוד עמד מסאי דגו על הקווים של בני יהודה, קבוצה שנבנתה בקיץ סביב שאיפה אחת ברורה – לחזור לליגת העל. עם פער של 11 נקודות מהמקום השני, הוא כבר לא שם. במקומו מונה אלי לוי, שהיה לפתוח דף חדש, אבל סוף השבוע האחרון נגמר בדיוק כמו הקודם עם הפסד נוסף שהעמיק את המשבר והוכיח שהבעיה רחבה הרבה יותר ממאמן כזה או אחר.
הפיטורים של דגו לא הפתיעו אף אחד. זו כמעט שגרה בליגה הלאומית, שבה התוצאה קובעת את גורלו של מאמן, בטח בשבוע האחרון. מחליפו אלי לוי קיבל לידיו קבוצה שברירית מבחינה מקצועית ורגשית. זו לא רק משימה מקצועית, אני מגדיר זאת כמשימת החייאה. לוי יצטרך להחזיר אמונה במערכת שכבר מזמן איבדה אותה, לבנות ביטחון אצל שחקנים שמרגישים שכל הפסד עלול להפוך ל"משחק האחרון של המאמן".
אבל הבעיה של בני יהודה עמוקה יותר, וזה כנראה מה שמסרבים להבין במועדון שמנסה לעלות לליגת העל בכוח במקום לעצור רגע ולבנות בחוכמה. מבני יהודה נותר היום שם גדול שכבר לא מספיק לבדו. מועדון שחי על נוסטלגיה של שכונה, אבל מתנהל כמו חברה בע"מ שמחליפה קמפיינים בכל עונה. בלי זהות, אין כיוון. בלי כיוון, אין יציבות. אפשר להחליף מאמנים, שחקנים ומערכים - אבל כל עוד לא בונים משהו קבוע, שום דבר לא יישאר. בני יהודה לא נראית כמו מועדון שנמצא בדרך למעלה, אלא כמו מועדון שמחפש את עצמו.
הגיע למשחק, הותקף ופונה לבית חולים
ובזמן שבבני יהודה מחפשים זהות, במכבי יבנה נבנתה דווקא תחושה של תקווה. עופר טסלפפה, אחד המאמנים המזוהים ביותר עם עבודה יסודית, חתם לשנתיים. מדובר במהלך די נדיר בכדורגל הישראלי שמסמן דרך סבלנית ואמיצה. השבוע הצטרף אליו גם עידו דוידוב, שמביא ניסיון, מנהיגות ואופי שקט שמהווה מהחומרים הנכונים למועדון שמנסה לצמוח לאט ובטוח.
אבל אז הגיע יום שישי. רגע אחרי הניצחון על מ.כ כפר סבא, אירעה על כר הדשא סצנה שמביישת את המשחק כולו. אוהד של מכבי יבנה הותקף ופונה לבית החולים לאחר עימות אלים עם אוהדי היריבה. זה קרה בעקבות חגיגת שער פרובוקטיבית של שחקן יבנה, קובי מור, שחגג מול יציע האורחים. בתוך דקות התפרצה מהומה, שחקנים ואוהדים החלו להתעמת, ומזל גדול מנע כאן אסון של ממש.
האירועים האלה צריכים להדליק נורה אדומה בכל הכדורגל הישראלי ולא משנה מי התחיל. ברור לגמרי איך זה עלול היה להיגמר. אותו אוהד יכול היה להיפגע קשה הרבה יותר. שתי ההנהלות הוציאו הודעות גינוי חריפות, אך זה לא מספיק. יש כאן מראה לא נעימה של תרבות ספורט שנשחקת מבפנים, מצד אחד מועדון שמנסה לבנות תהליך ערכי ומקצועי, ומצד שני מציאות שבה אלימות הופכת לשגרה. אם רוצים לבנות דרך אמיתית, צריך להתחיל מהיסודות - מההתנהגות, מהכבוד, מהגבולות. אחרת, לא משנה כמה חוזים לטווח ארוך ייחתמו, שום דבר לא יחזיק באמת.
הפועל חדרה בדרך לליגה א'?
לפעמים גם גביע המדינה, המפעל הכי בלתי צפוי שיש, מצליח לגלות את האמת שמתחבאת מאחורי המספרים. הפועל חדרה הפסידה בסיבוב הקודם 4:3 למ.כ שדרות מליגה א׳ - תוצאה שנראית כמו סנסציה, אבל היא הרבה יותר מזה. היא סימפטום של מערכת שמאבדת שליטה, של מועדון שכבר לא מצליח להבין לאן הוא הולך.
חדרה נפרדה בעונה הקודמת מליגת העל אחרי שבע שנים, פתחה את העונה בליגה הלאומית בצורה עגומה ונמצאת במקום העשירי עם שני ניצחונות בלבד. קבוצה שבעבר סימלה מקצוענות, אחריות תקציבית ודרך סולידית, נראית השנה כמו מועדון שהתפרק מבפנים.
ניר קלינגר, שמונה למנהל מקצועי כדי לייצב את הספינה, מתקשה למצוא פתרונות. וזו לא הפעם הראשונה. בפעם הקודמת שקלינגר שימש בתפקיד דומה בליגה הלאומית, במכבי שעריים, הקבוצה ירדה לליגה א׳. גם עכשיו התחושה דומה - כאילו שום דבר לא באמת השתנה.
