היעד הושג. כמו תמיד עם תחושת החמצה (אם היינו מנצחים את מ.ס. אשדוד היינו נהנים מהמקום הראשון ל-24 שעות), אבל עמדנו ביעד. אחרי ה-2:3 אתמול (שבת) על הפועל חיפה, בית"ר ירושלים עומדת על 13 נקודות מ-15 אפשרויות בחמשת המחזורים מאז ההפסד המרגיז מול הפועל תל אביב, וכל זה ביכולת חלשה עד פושרת. אני לא יודע אם זה טוב או לא, כי אני פחות נהנה העונה לראות את הקבוצה משחקת. ברור שאני שמח מהניצחונות, הנקודות והמיקום בטבלה, אבל זה לא זה. זה פשוט לא זה.
וכדי להמחיש בצורה הכי טובה כמה זה לא זה, מספיק לדבר על שחקן אחד - איילסון טבארש. אני לא ממש יודע איך בדיוק ולמה הבילד אפ הכי גדול בקיץ היה דווקא עליו. טבראש שחקן חלש מאוד, התקפית והגנתית. בעמדה שהוא משחק חייבים יציבות, חייבים עוצמות, חייבים להשפיע על המשחק. והוא משפיע, רק לא לטובה.
אני לא זוכר העונה משחק אחד שבו הוא שיחק טוב והצדיק את מה שכתבו עליו. ואחרי 15 משחקים פלוס מינוס, הגיע הזמן להבין ולהודות שנעשתה טעות. כל שאר הזרים אולי לא מבריקים, אבל מידי פעם יש להם משחקים טובים, גרף שיפור. ג'ונבוסקו קאלו כובש (לא מספיק, אבל כובש), בריאן קראבלי ולוקה גדראני משתפרים ממשחק למשחק והנוכחות שלהם מורגשת יותר, מנדי התחיל טוב ולאחרונה רק נחלש. טבארש? כשזה לא - זה לא.
מחכים לשועה האמיתי
למרות שירדן שועה היה הרבה יותר דומיננטי הפעם, עם כמה מסירות טובות ושער חשוב (גם אם במנהלת החליטו שזה עצמי), זה עדיין לא ירדן שועה שהתרגלנו לראות מהעונה שעברה. רואים שהוא מנסה, אבל זה עדיין לא זה. במקום למסור לעומק, הוא מנסה לעבור. במקום לרוץ קדימה, הוא מרבה לעצור. שועה חייב לעצמו ולאוהדים לשנות גישה ולהתפוצץ על המגרש. לבית״ר ירושלים יש התקפה נהדרת ולא מעט אופציות מהספסל, אבל ירדן שועה יש רק אחד. ואת זה כדאי מאוד לחזור ולהזכיר לכולם. רצוי שזה יהיה במשחקים הקרובים.
ואי אפשר בלי לפרגן לשני אנשים שחוטפים המון אש, כל אחד מכיוון אחר, אבל השינוי אתמול במשחק רשום על שניהם. הראשון זה ברק יצחקי. אפשר להגיד המון על המערכים, ההרכבים והיכולת, אבל ליצחקי מגיעה מילה טובה על שלושה דברים עיקריים. הוא לא מקובע, הוא מגיב למשחק ולא מפחד. דווקא אוהדי בית״ר צריכים להעריך את זה אחרי שורה של מאמנים בעשורים האחרונים שהיו בדיוק ההפך מכל מה שהקהל רצה - ואת זה יש ליצחקי בגדול. אתמול זה היה מוצלח מידי -נגיעה ראשונה של המחליף הראשון שלו החזירה את בית״ר למשחק בדרך לניצחון.
השני הוא עדי יונה. אני בטוח שקשה מאוד בגיל שלו לשמוע את הביקורות שהיו בעונה הקודמת, והרצון של כולם למכור אותו בקיץ לקבוצה שתרבה במחיר ובשחקנים. אבל יונה על המגרש, כנראה כמו בחיים, שקט וצנוע. לא מפחד לעבוד קשה ובסוף גם מביא קבלות. קצת יותר יציבות והביקורות ייעלמו כלא היו.
הגמר החשוב - שספק אם יתקיים
גמר גביע הטוטו שיתקיים ביום שלישי נגד הפועל תל אביב הוא הרבה יותר מהגביע עצמו. כן, זה יהיה נחמד לראות הנפה של בית״ר על הדשא (בניגוד לגביע המדינה האחרון), אבל בוא נודה על האמת - יש פה הרבה יותר יוקרה מבחינת היריבות עצמה, מאשר הזכייה בתואר השלישי בחשיבותו.
הפועל תל אביב תמיד הייתה הקבוצה השנואה על אוהדי בית״ר. היריבות הזו, בעיני לפחות, היא אולי היריבות הכי גדולה בכדורגל הישראלי. והפועל של העונה - תרצה מאוד לקחת את התואר, להוכיח שהניצחון במחזור השלישי לא היה מקרי ואפילו לנקום במובן מסוים על החמישייה בבלומפילד לפני שתי עונות (הם לא שוכחים את זה כמו שאנחנו לא מפסיקים להזכיר את זה). ולכן המשחק בשלישי מאוד חשוב לאוהדים, וככה השחקנים צריכים להתייחס אליו, הרבה לפני התואר עצמו שיכניס כסף למועדון.
ואם כבר גמר גביע הטוטו, יש שאלה גדולה מאוד שמרחפת באוויר. מה תעשה המשטרה אחרי מופע האבוקות שיהיה, משני הצדדים. כי יהיה. אין דבר יותר ברור מזה. והשאלה האמיתית היא האם האבוקות יזרקו לדשא ומתי זה יקרה, לפני המשחק או במהלכו. כל אלו יהפכו לדילמה מטורפת עבור משטרת ישראל, שלצערי לא ממש יודעת איך להתמודד עד הסוף עם אירועים כאלו.
לא מעט אוהדים ביטלו את הגעתם למשחק בדיוק מהסיבה הזו - הם בטוחים שלא יהיה משחק. ואי אפשר להתעלם מהתחושה שהמשטרה לא תוכל להתנהג אחרת מצד אחד, כלומר תאלץ להפסיק גם את המשחק הזה, כאשר מהצד השני אוהדי הפועל יבואו טעונים גם ככה על המשטרה אחרי מופע האימים מחוץ לבלומפילד אחרי הדרבי. וכל האנשים המעורבים באירוע צריכים לזכור שמדובר בשתי קבוצות לא מקומיות, בקהל שמגיע ברובו בתחבורה ציבורית ובמעמד ״יוקרתי״ לכאורה של מנהלת הליגה והטוטו.
שבועיים שמגדירים עונה
מיד אחרי הגמר יש לבית״ר שני משחקים קשים מאוד, אולי הכי קשים שיש בלוח המשחקים. הפועל באר שבע בבית ומכבי תל אביב בבלומפילד. כל משחק בפני עצמו ושני המשחקים ביחד עשויים לסמן בצורה ברורה יותר את הכיוון של העונה הנוכחית. איכשהו, למרות היכולת החלשה והביקורת החריפה בנוגע לסגל שנבנה הקיץ, אנחנו מגיעים למחזור התשיעי מהמקום השלישי (אולי השני), כשאין לנו בגדול מה להפסיד.
ציפיות העונה הגדולה של מרבית האוהדים והיומרות לקחת אליפות בשנת ה-90 של המועדון כבר חלפו. היעד הכי משמעותי כרגע הוא להישאר במרוץ לפחות עד הפלייאוף ולסיים במקומות 2-4 כדי שלפחות היעדים שהציב ברק אברמוב יתממשו. בכל זאת הוא דיבר על קפיצת מדרגה מהעונה שעברה, ואת זה אפשר להשיג, מסתבר, גם עם יכולת חלשה.
