הכדורגל הישראלי תקוע במקום כי נכנע לפוליטיקה ואינטרסים

כדורגל הילדים והנוער בישראל מתמודד עם בעיות מהותיות שמונעות התקדמות אמיתית של השחקנים והמערכת כולה. אחרי 20 שנות לימודים ועבודה בגרמניה ו-25 שנות ניסיון בישראל בהכשרות מאמנים, באימון אישי ובליגות שונות, אני מזהה סדרת סימפטומים שמצביעים על בעיות שדורשות חשיבה מחדש ושינוי מערכתי.

חוסר תיאום ותכנון באימונים

במגרשים בליגת העל ניכר חוסר תיאום בין מאמן למאמן הכושר, כאשר לעיתים מאמן הכושר נאלץ לשאול מה מתוכנן לאימון – עדות לחוסר תכנון ברור. גם בלמידת תורת האימון בקורסי מאמנים לשחקני נבחרת לשעבר, ניכר חוסר הערכה ללמידה פורמלית. אחד השחקנים המצליחים בעבר שאל את עצמו: "למה ללמוד תרגילים שאני כבר מכיר?" – ביטוי לכך שהלמידה אינה מותאמת לצרכים האמיתיים של השחקנים.

שעמום וחוסר עניין בקרב ילדים ונוער

אני מבחין לעיתים בשעמום וחוסר עניין באימון בקרב ילדים ונוער. דוגמה לכך היא מצב שבו ילדים עומדים בטור ובועטים מבלי מעורבות משמעותית, ולעיתים אף פוגעים בילדים אחרים – בעיה שמדגישה את הצורך בתוכן עשיר ומרתק באימון. במקביל, תחום הכושר בישראל נפרד לעיתים מהמשחק עצמו, וניתן לראות ריצות "סתם" שאינן מקשרות את הכושר למצבי המשחק או לפיתוח השחקן הקוגניטיבי.

טכניקה וטקטיקה – בין אמונה למציאות

גם הטכניקה והטקטיקה בישראל נתונות למגבלות. רבים טוענים שיש לנו טכניקה ברמה גבוהה, אך ללא קואורדינציה, ראייה מרחבית והתמצאות, היא אינה שלמה. הטקטיקה הקבוצתית לעיתים מוגזמת, ותלויה בשחקנים בעלי המוטיבציה והיכולת לבצע אותה, ולכן אינה תמיד מתבצעת כפי שהמאמן רוצה.

פיתוח כישרון ופוטנציאל

כישרון ופוטנציאל רבים אינם ממומשים כראוי. אני מאמין שכדי למקסם את היכולת, יש לפתח את הייחודיות של כל שחקן – אימון שלא מתייחס לשונות מאבד את הכישרונות. מקרים רבים מראים שכישרונות שהצטיינו בנוער אינם ממשיכים להצליח בבוגרים. מקצועיות בפיתוח שחקנים היא המפתח, כפי שניתן לראות במיינץ בגרמניה.

התייחסות אישית לשחקנים

מחקרים מגרמניה מראים כי יש להתייחס לשחקן באופן אינדיבידואלי, תוך ניתוח ביצועים והקשר לראייה מרחבית, אך בישראל אימון אישי כזה כמעט אינו מתקיים. עוד בעיה מרכזית היא חוסר יישום עיקרון ההגעה לשיא ביום המשחק – שילוב נכון של עומס והתאוששות, שאינו מיושם ברוב המקרים בארץ.

הורים וציפיות לא ריאליות

לעיתים יש הורים עם ציפיות לא ריאליות, שמצריכות בדיקות גיל, קואורדינציה וקוגניציה והסברה מקצועית למצבו האמיתי של הילד. באקדמיות בגרמניה, קבוצות מצומצמות של 18 שחקנים מאפשרות לכל ילד זמן משחק משמעותי, בעוד בישראל קבוצות גדולות מדי – עד 25 שחקנים ויותר – שמגבילות פיתוח אישי והזדמנות למצות את הפוטנציאל.

אז מה הפתרון?

הבעיות הללו מצביעות על כשל מערכתי עמוק, שאינו תלוי במאמן יחיד או במוצא שלו. הפתרון דורש חשיבה מערכתית, התמקדות במדע ושינוי תפיסה בפיתוח שחקנים. פגישות עם אנשי מקצוע בגרמניה, פרופ' שלהובן ומנהלי מיינץ, וכן הרצאות בכנסים בינלאומיים, מראות כי התקדמות דורשת תפיסה מערכתית שונה, עבודה עם אנשי מקצוע מצוינים, ושימוש במדע ובתורת האימון החדשה לאיסוף נתונים והפיכתם לאימון תכליתי.

לצורך פיתוח הכדורגל הישראלי, אני סבור שיש צורך בשיפור מערכתי וארוך טווח המבוסס על חזון של "יכולת להתחרות דרך השכל", עם כלים לאימון השכל בתנועה (CBC) מרכזי הפיתוח והאקדמיות צריכים לעבוד על בסיס מבדקים תואמי גיל ואימונים אישיים, עם הצוות המקצועי הטוב ביותר. פדגוגיה וחינוך דרך תנועה חייבים לשים במרכז את השונות של הילדים, תוך פיתוח חומרי עיון להורים והבנת צרכי הילד.

עידוד מאמנים ויישום טכנולוגי

חומר מקצועי חדשני חייב להיות נגיש לכל המאמנים, כולל חוברת המאמן הדיגיטלית. יש לעודד מאמנים מצטיינים באמצעות פרסים, השתלמויות והדרכה מקצועית. יישום טכנולוגי נכון יסייע לפיתוח קואורדינציה קוגניטיבית ומיומנויות בקבלת החלטות במצבי משחק. התאחדות מקצועית מחויבת לוודא שמועדונים מציגים תוכניות אימון כתנאי לתמיכה, והכשרות מדריכים במרכז צריכות להדגיש את יסודות התנועה הקואורדינטיבית לפני הטכניקה.

בנוסף, אימונים בצפיפות ובמשחקי שלשות מגיל צעיר מספקים יותר נגיעות בכדור ומפתחים מיומנויות משחק במצבי לחץ. אני מסכם כי ידע חדשני הוא כוח, אך הוא חייב להיות נגיש לכל מי שמעוניין ללמוד. שינוי אמיתי בכדורגל הישראלי חייב להיות מערכתי, להתבסס על ליווי משמעותי של השחקנים, ולהתעלם מפוליטיקה ואינטרסים אישיים – רק כך אפשר להבטיח שהכישרון והפוטנציאל שבידינו יגיעו לידי ביטוי.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

הכותב הוא ראש המרכז והאקדמיה לאימונים אישיים מבוקרי בדיקות, מרצה אורח בבית הספר לרפואה בהתמחות רפואת הספורט ומרצה בתחום תורת האימון והקואורדינציה.