אכזבה. זו המילה הכי טובה לתאר את מה שקרה אמש (שני) באצטדיון טדי. אכזבה ענקית. אבל באותה נשימה, אפשר לומר בלי להסס שזה היה צפוי. הרי בית"ר ירושלים היא אלופת הארץ בלבעוט בדלי. גם בעונה הגדולה ההיא, שלא הצלחנו לתת פייט על האליפות והפסדנו להפועל חיפה בגמר הגביע; גם בתקופה של משה חוגג עם הכסף הגדול והשמות הנוצצים; ואפילו בתחילת העונה שעברה – כל מה שצריך זה רק דלי. אנחנו כבר נדאג לבעוט בו חזק ומדויק, בניגוד גמור, אגב, למה שקרה אתמול על כר הדשא.
והאמת? זה לא מגיע לקהל הנפלא הזה, ששובר שיאים כל שבוע מחדש. אני לא זוכר משחק נגד קבוצה בסדר גודל של מ.ס. אשדוד, באמצע השבוע, כשלמחרת עבודה ולימודים, כשהקבוצה מאכזבת, עם קרוב ל־24 אלף אוהדים! כשראיתי את טדי מפוצץ בקהל, לא האמנתי לרגע שזה משחק ליגה שגרתי נגד קבוצה קטנה. זה הרגיש כמו משחק עונה או, במינימום, משחק נגד אחת הגדולות.
הפקקים, החנייה, העומס בכניסה – זה לא אופייני למשחקים כאלו. ונקודת האור הכמעט יחידה אמש הייתה הקהל המטורף הזה שתמיד, אבל תמיד, דוחף קדימה – מינוס המטומטם התורן שחושב שזה מצחיק לרוץ על הדשא ולפגוע בשחקנים, במה שעשוי לעלות בעונש למועדון וגם לקהל.
רק שחקן וחצי באו לעבוד
נחזור למשחק: על הדשא היו 11 בית"רים שהגיעו לעבודה, אבל רק שחקן וחצי באמת באו לעבוד. בריאן קראבלי הציג אחד המשחקים הכי טובים שלו מאז הגיע לבית"ר, ומיגל סילבה עשה כמה הצלות ענק שהשאירו את הקבוצה עם נקודה יקרה ומקום שלישי (לפני ההחלטות על הדרבי). ולמרות האכזבה, קשה עדיין לומר שהעונה הזו כישלון. 9 נצחונות, 2 תוצאות תיקו ו־3 הפסדים מתחילת העונה בכל המסגרות; 10 מ־12 בארבעת המשחקים האחרונים. סביר. אבל לא מספיק. ביכולת הזו, בית"ר תתקשה אפילו לסיים עם הכרטיס לאירופה, וחבל.
אחרי המשחק אתמול הוצפתי געגועים. געגועים לחלוץ אמיתי, שלא היה בטדי מאז איתי שכטר. געגועים לבלם אמיתי, שלא היה בטדי מאז חסוס רואדה. געגועים לקשר אחורי אמיתי ויציב, שלא היה בבית"ר מאז דרק בואטנג. יסלחו לי רוב שחקני הסגל של המועדון, אבל זה לא זה.
אין בשפיץ של בית"ר דמות שיכולה לקבל כדור ולסכן באמת את השער. אין באמצע גרזן שמצד אחד לא מאפשר לאף אחד לעבור, ומצד שני יודע לשלוח את הכדור קדימה כשצריך. ובהגנה, נו טוב – נשאיר הפעם את המחמאות לקראבלי, למרות שאיפה הוא ואיפה רואדה.
מופע השחצנות של אוראל גרינפלד
ואי אפשר להתעלם גם מהשיפוט, או יותר נכון מהשופט. אוראל גרינפלד במופע השחצנות וההתנשאות הקבוע שלו, עם אינספור עצירות מיותרות של המשחק, החלטות מוזרות ולא פרופורציונליות ובעיקר – הרס. הרס של המשחק, של החוויה. הוא לא אשם בתוצאה למזלנו, אבל איזה מסכנים האוהדים. גם הקבוצה חלשה וגם השופט הורס את המשחק.
יונתן כהן, עמיחי שפיגלר, עומרי אפק ובכלל ערוץ הספורט חייבים להבין שהכל מוקלט, מתועד ומצולם. אי אפשר, אחרי משחק של בית"ר ירושלים שבו נזרקה אבוקה ליציע המערבי ופגעה בילד, לצעוק שהמשחק לא מעניין, שהקבוצה היא האשמה הבלעדית ושצריך לקפל הכל; ואז במשחקים של הפועל או של קבוצות אחרות, לזעוק שהמשטרה לא שולטת באירוע, ולתבוע ביטול משחק בגלל פגיעות בשוטרים או סכנה לאוהדים, ולהגיד שזו שערוריה ועוד מיני הבלים.
הסרטונים שרצים ברשת מביכים בעיקר עבורם ועבור הערוץ שבו הם עובדים. כדאי מאוד להזיז את הפוזיציה האישית אם הם רוצים שהשלט יישאר עם הווליום למעלה כשהם משדרים את משחקי הליגה השישית בטיבה באירופה.
ומילה אחרונה לקראת גמר גביע הטוטו: ברור לכולם שיהיה מופע אבוקות, משני הצדדים של המגרש כנראה. מה תעשה המשטרה? מה עושים עכשיו בהתאחדות כדי למנוע את ביטול המשחק ולשלוח 30,000 אוהדים הביתה? רק נזכיר – הקבוצות מתל אביב וירושלים, המשחק בחיפה. ולאוהדי הפועל יש חוב פתוח עם המשטרה אחרי הדרבי. שיהיה לנו בהצלחה…
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
