המשטרה צדקה כשביטלה את הדרבי התל אביבי - אך גם כשלה

הדרבי התל-אביבי, שאמור היה להיות חגיגה עירונית, הפך לערב של חרפה. במקום לראות את מכבי והפועל מתחרות על כבוד ויוקרה ספורטיבית, קיבלנואלימות, עשן, פיצוצים וצרחות.

26 אלף אוהדים מילאו את בלומפילד, מאות אלפים ישבו מול הטלוויזיות, והציפייה הייתה למשחק של תשוקה - לא של פחד. דקות לפני עליית השחקנים למגרש, הזירה הפכה לשדה קרב: רימוני עשן הושלכו, זיקוקים נורו, שוטרים נפצעו וילדים פונו לטיפול רפואי.

ההחלטה של משטרת ישראל לעצור את המשחק הייתה קשה - אך מוצדקת. כפי שאמר ניצב חיים סרגרוף, מפקד מחוז תל אביב: "יש גבול שבו ניתן לשחק, יש גבול שבו הספורט מפסיק להתקיים, והבטיחות כבר מנצחת". בשלב שבו ילדים בני 13 נפגעים בראש, אוהדים שואפים עשן ושוטרים מתמוטטים - אין מקום להמשיך כאילו מדובר בעוד ערב כדורגל. זו לא תבוסה ספורטיבית, אלא תבוסה תרבותית.

תפקידה של המשטרה הוא למנוע, לא להגיב

ועדיין, לצד הצדק שבהחלטה, אי אפשר להתעלם מהכישלון. המשטרה צדקה כשסגרה את בלומפילד, אך היא גם זו שאפשרה לו להיפתח כך - והכישלון הוא שלה. אם עשרות אמצעי פירוטכניקה, רימוני עשן וזיקוקים הצליחו לחדור לשערי האצטדיון, מישהו במערך האבטחה כשל כישלון מהדהד. הרי זה בדיוק תפקידה של המשטרה - למנוע מראש, לא להגיב בדיעבד.

אי אפשר לעצור משחק בשם הבטיחות אחרי שהילדים כבר נפצעו. אי אפשר להטיף לסדר כשהכשל החל בבידוק. האחריות איננה רק על קומץ אוהדים עבריינים - היא גם על המערכת שאפשרה להם להכניס תחמושת ליציע.

בלומפילד בערב הזה היה מראה שחורה לספורט הישראלי: אלימות שהשתלטה על התשוקה, שנאה שהחליפה עידוד ומשטרה שמנסה לכבות שריפה שהיא עצמה לא מנעה. אם יש לקח אחד מהדרבי שלא היה - הוא שהמגרש חייב לחזור להיות מקום בטוח. כי אם לא, אולי כבר אין לנו באמת משחק.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות